תהילים קלו:יט מדרש: שיר השירים רבה, מדרש תנאים, תנחומא בובר ובמדבר רבה

רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, עֲדָרִים שֶׁהָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן לֹא הָלְכוּ אֶלָּא בִּזְכוּת משֶׁה וּפִנְחָס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר לא, נד): וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת. שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד, הַר. שֶׁגְּלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ עֲשִׂיתִיו גַּל וְעֵד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֵיזוֹ זוֹ, זוֹ מִלְחֶמֶת מִדְיָן, וּמַה הַגְּלָשָׁה הִגְלַשְׁתֶּן מִתּוֹכוֹ, שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, מִלִּין קְצוּבִים, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף בִּנְדָבָה וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף בִּמְסִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא, ה): וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה בַּר יִצְחָק בִּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף הָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן. שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, רַבִּי הוּנָא אָמַר שֶׁלֹא הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד, שֶׁאִלּוּ הִקְדִּים אֶחָד מֵהֶן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לִתְפִלִּין שֶׁל יַד לֹא הָיָה משֶׁה מְשַׁבְּחָן וְלֹא הָיוּ עוֹלִין מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּיוֹתֵר. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין זוּגוֹת זוּגוֹת אֵצֶל הָאִשָּׁה הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְפַחֵם פָּנֶיהָ, וְאֶחָד מֵהֶם מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, וְהָיוּ אוֹמְרוֹת לָהֶם אֵין אָנוּ מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתַּעֲשׂוּ לָנוּ כָךְ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם לֹא דַיְּכֶם שֶׁנָּטְלוּ שֶׁלָּנוּ מִתַּחַת יְדֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כה, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם. וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד מֵהֶם אֶחָד בַּעֲבֵרָה. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ לְמשֶׁה (במדבר לא, מט): עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, לְעֶרְיָה וּלְחֵטְא. וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, שֶׁאָמְרוּ לוֹ (במדבר לא, נ): וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אָמַר לָהֶם משֶׁה דִּבְרֵיכֶם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, אֲמַרְתֶּם: וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, לְעֶרְיָה וּלְחֵטְא, וַאֲמַרְתֶּם: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִלּוּ לֹא חֲטָאתֶם קָרְבָּן זֶה לָמָּה. אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ זוּגוֹת זוּגוֹת הָיִינוּ נִכְנָסִין אֵצֶל הָאִשָּׁה וְהָיָה אֶחָד מִמֶּנּוּ מְפַחֵם אֶת פָּנֶיהָ וְאֶחָד מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הִזִּיעַ יֵצֶר הָרָע קִמְעָה, עַל אוֹתָה הַזִּיעָה שֶׁל יֵצֶר הָרָע אָנוּ אוֹמְרִים לְהָבִיא קָרְבָּן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל משֶׁה מְשַׁבְּחָן: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, רֵיקָנִין שֶׁבָּכֶם רְצוּפִין מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרִמּוֹן הַזֶּה, שֶׁכָּל מִי שֶׁבָּא עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצַּל מִמֶּנָּהּ וְלֹא עָשָׂה אוֹתָהּ, מִצְוָה גְדוֹלָה עָשָׂה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, עַל הַצְּנוּעִין וְעַל הַמְּצֻמָּתִין שֶׁבָּכֶם. כְּמִגְדַּל דָּוִיד, מַה שֶּׁגִּדֵּל אֶתְכֶם בְּסִפְרוֹ, וּמַה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ (תהלים קלו, יט): לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר שֶׁאֲמָרוּהוּ פִּיּוֹת הַרְבֵּה. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כָּל הָרְבָבוֹת וְהָאֲלָפִים שֶׁהָלְכוּ לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן וְהֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם, לֹא הֵגַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְאֶלֶף דּוֹר, וְלֹא אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם נִתְלֵיתֶם בּוֹ, אֶלָּא כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, כָּל שֶׁעוֹמֵד וְשׁוֹלֵט וּמִתְגַּבֵּר בְּיִצְרוֹ קָרוּי גִּבּוֹר, כְּגוֹן משֶׁה בִּשְׁעָתוֹ, דָּוִד בִּשְׁעָתוֹ, עֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ, כָּל דּוֹרָן נִתְלָה בָּהֶם, וְעַל יְדֵי מִי נַעֲשֵׂית מִלְחֶמֶת מִדְיָן, עַל יְדֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, עַל יְדֵי סַנֶדְרָנָא משֶׁה וּפִנְחָס.

ד״א למה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו מפני שהין חייבין לומר שירה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכיון שלא אמרו עליהם שירה בא דוד מלך ישראל ואמר עליהם שירה שנ' (תה' קל״ו י״ט) לסיחון מלך האמ' כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו וכשם שאמר דוד על מפלתן כך עתידין ישראל לומר על מפולת ארבע מלכיות שנ' (ישעי' מ״ב י', י״ב) שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ ישימו לה' כבוד:

אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה, כשהיה יושב על החומה רגליו מגיעות לארץ, ואין בריה בעולם יכולה לעמוד בפניו, ומה עשה הקב"ה כפת את שרו של מעלה והפילו ומסרו ביד משה, שנאמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב ט), זה זרעו, למה שצפה הקב"ה את בניו ואת בני בניו עד תחיית המתים, שאין אחד מהם ירא שמים, מיד הכרית זרעו, וכיצד היו האמוריים מתים, אמר רבי לוי זימן הקב"ה שתי צרעות לכל אחד ואחד מהם, שנאמר (ואת) [וגם את] הצרעה ישלח ה' (אלהים) [אלהיך] בם (דברים ז כ), והצרעה פורחת ומכה אותו לתוך עינו, ומיד היתה עינו יוצאת ומת, וזה הוא שאמר דוד, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וגו' (תהלים מד ד), אלולי לא עזרת אותם לא היו יכולים להם, ולכך כשראה אותם משה נתיירא מהם, עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מהם. אמרו חכמים יותר היו קשים סיחון ועוד מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו, כך היו ראויים לומר על סיחון ועוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו (תהלים קלו יט כ).