תהילים קלז:א מדרש: איכה רבה, אוצר מדרשים, מדרש לקח טוב ועין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים עז, ז), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מט, כא): וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ל, יט): בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה יא, יב): וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מ, ג): קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה'. יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ס, יד): וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מד, כב): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ. יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה יא, יא): יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ. יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מט, י): לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה לב, טו): עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נז, טו): מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ב): הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סב, י): סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן. יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ח): כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, יח): וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה' כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, יד): וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נו, ז): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי. דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית יד, כ): וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה לח, כ): וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ. בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב (שופטים ז, ט): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה'. עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר (תהלים עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב (איכה ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'. וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (שמות לג, יא): וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (מלכים א יט, טו): לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ו, י): וְאָמַר אָפֶס. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר (ירמיה טז, ה): כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי. הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל. הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל (במדבר ט, כ): עַל פִּי ה' יַחֲנוּ. הֲשָׁכַח (שמות לד, ו): כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה, אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה' וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב (ישעיה מט, יד): וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וגו'. (תהלים עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו'. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא (ישעיה נט, א): הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וגו'. שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה]. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת (במדבר יא, י): וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו. (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו'. בְּבָבֶל דִּכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר, בָּכֹה עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יואל ב, י): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ד, כד): רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו'. בָּכֹה בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וגו'. רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָֹּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ.

ירמיה היה אחד משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור (עם צפניה וחולדה), ויהי בעלות חיל הכשרים מפני חיל פרעה יצא ירמיה מירושלם לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים (ירמיהו ל״ז:י״א-י״ב) והוא היה יוצא משער בנימין והיה שם אדם אחד ממונה על הנכנסים ועל היוצאים, הוא היה יראיה בן שלמיה בן חנניה בן עזור נביא השקר, מי שהיה מתעה את יושבי ירושלם הנה כלי בית ה' מושבים מבבל (שם כ״ז ט״ז) אל תיראי. כיון ששמע אותו ירמיה אמר לו אמן כן יתקיימו דבריך ויתבטלו שלי, אני משתכר ואתה מפסיד, אני כהן אוכל מבית המקדש ואתה גבעוני חוטב עצים ושואב מים למזבח, עד שאתה מתנבא על ביתו של הקב״ה התנבא על עצמך שהשנה אתה מת ונקבר, בשנה שניה כשהיה עובר למות קרא לשלמיה בנו אמר לו הוי יודע שעמד ירמיה וקילל אותי ראה היאך תמצא לו עלילה לירמיהו ותפרע הימנו. היה שלמיה חוזר ומבקש ולא מצא, ואף הוא כשהיה עובר למות קרא לבנו יראיה ואמר לו ראה היאך תמצא עלילה לירמיה ותפרע הימנו מה שעשה לאבי. ראה אותו יוצא בשער בנימין הלך ואחז אותו ואמר לו אל הכשדים אתה יוצא להשלים להם (שם ל״ז), אמר לו ירמיה שקר אתה מדבר, ליטול חלקי עם הכהנים אני הולך, ואחזו והביאו אצל השרים, אמר להם הרע לנו הרבה האיש הזה ומצאתיו יוצא אצל הכשדים להשלים עמהם, רגזו עליו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים בבית יונתן הסופר שהיה קרוב לאליהו הנביא, ואמר לו ראה כבוד שנתן לך אוהבך, נאה הבית האסורים שאתה בתוכו, איפוטון טרקלין שאני בתוכו (זה לעומת זה ובדרך התול אמר כן). אותה השעה שלח צדקיהו והביאו אצלו ואמר לו יש דבר מאת ה׳? אמר לו ירמיה [יש] דבר, עתיד מלך בבל להגלותך, נשתנו פניו של צדקיהו, וזעף לנגד ירמיהו, ירא ירמיהו שמא יהרגנו והפליגו למקום אחר (כמו השיאו לדבר אחר), ואמר לו יש לנו ללמד מן הרשעים שאינם נפרעים עד שמוצא אחריו עלילה, על אחת כמה וכמה הצדיקים, ולא עוד אלא שנקרא שמך צדקיהו שאתה אדם צדיק, מה חטאתי לעם הזה שנתנו אותי בבית האסורים, איה אותם שהיו מתנבאים ואומרים להם לא יעלה מלך בבל על ירושלם. בבקשה ממך סודר אני תפלתי לפניך אל תשיבני בית יונתן וגו׳ (שם), ויצוה צדקיהו על ירמיהו ונתנו בית האסורים ונתן לו לחם ליום עד שכלה לחם מירושלם וישב ירמיהו בחצר המטרה. וישמע שפטיה בן מתן וגו׳ את דברי ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר היושב בעיר ימות בחרב ברעב ודבר (שם ל״ח), אותה השעה באו להם אצל צדקיהו המלך, אמרו לו האיש הזה מתנבא עלינו רעות הרבה, אינו דורש שלום למקום הזה, ענה ואמר להם הרי הוא בידכם עשו כטוב בעיניכם. נטלו את ירמיהו והשליכו אותו מלכיה בן המלך לבור, והיה הבור מלא מים, עשה לו הקב״ה נסים וירדו להם המים למטה והטיט למעלה ויטבע ירמיה בטיט, והיה יהונתן הסופר מחרפו ומונה אותו ואומר לו הרכין ראשך אל הטיט שמא תבא שינה לעיניך. וישמע עבד מלך הכושי וכו' בא אצל צדקיהו ואמר לו הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים, אמר לו צדקיהו קח אתך שלשה אנשים והעלה את ירמיהו מן הבור, ובקושי העלוהו (מפרש והולך איך העלוהו בקושי). נכנס עבד מלך הכושי לבית המלך והוציא משם בלאי הסחבות ובלאי מלחים, והלך ועמד לו על הבור והיה קורא ואומר, אדוני ירמיהו אדוני ירמיהו! ואין קול ואין עונה, נתן ידיו בלבושיו וקרעם והיה בוכה והולך, וירמיהו היה שומע אלא שהיה מתירא שמא יונתן הסופר הרשע היה, כיון ששמע קולו בוכה אמר מי הוא שקורא אותי ובוכה? אמר לו הוא עבד מלך הכושי, חי אתה, הייתי סבור שאתה מת, הרי החבל, הניחו תחת אצילי ידיך והמלחים ויעלו את ירמיהו מן הבור וכו'. כשעלה נבוזראדן אל ירושלם ויצר עליה חזק הרעב בעיר וכו' באותה שעה אמר הקב״ה לירמיהו קום לך ענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה (פי' שמא נבוכדנצר נותן עיר הכהנים להם במתנה ולא יכבשנה ועושים בתוכה מו״מ) שאומר לי הקב"ה לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלם ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלם ופרצן וכו׳. כאשר ענש נבוכדנצר את צדקיהו, היה צדקיהו צווח ואמר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה. ירמיהו הנביא יצא מענתות לבוא לירושלם, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטרת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלם מסוגרת, התחיל צווח ואומר פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (ירמיה כ׳ ז׳). הלך לו לדרכו התחיל צווח ואומר, באיזה דרך הלכו להם חטאים באיזה דרך הלכו האבודים, אלא אני אלך ואובד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגים מכאן ומכאן, קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים שהיו מהלכים בשבי, היה גוחן לארץ ומנשקן כשהגיע לגלות גיפפן ונשקן, היה בוכה כנגדן והם כנגדו, ענה ואמר להם אחי ועמי כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. כיון שהגיע לנהר פרת אמר לו נבוזראדן אם טוב בעיניך לבוא אתי לבבל, חשב ירמיהו בלבו ואמר, אם אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, יצא לו מהם, נשאו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו אבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו! שם בכו שכן כתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהילים קל״ז:א׳), וענה ירמיהו וענה להם, אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. היה ירמיהו הולך ובוכה, וכך אמר חבל עליך יקרת המדינות! אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלם נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי אינך מכירני? אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו הרי אתה שנבאת ואמרת לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שערי. עניתי ואמרתי אין אתה טובה מן אמי ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה, ענתה ואמרה לי אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה (ירמיה ט״ו ט׳) וכו׳. ועל זה נוסדה הקינה אז בהלוך ירמיהו וכו׳ אז במלאת ספק יפה כתרצה וכו׳ אשה יפת תואר מנוולת מצא וכו' (קינות לתשעה באב).

יוסף ה׳ לי בן אחר (בראשית ל׳ כ״ד), למה נקרא בנימין אחר? לומר שהוא אחר לגלות. א״ר יודא בן סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו שבט יהודה ובנימין, עשרת השבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון, ושבט יהודה ובנימין גלו והיו מפוזרין בכל הארצות. וי״א הלוים בני משה היו חונים לפנים מנהר סמבטיון. אמרו רבותינו בשעה שגלו ישראל לבבל ובאו להם לפרת כמו שנאמר על נהרות בבל וגו׳ (תהילים קל״ז:א׳) אמרו או״ה ללוים עמדו לפני ע״ז ואמרו שירה כדרך שהייתם משוררים בביהמ״ק. אמרו להם הלוים שוטים שבעולם אלמלא אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב״ה לא גלינו מארצנו אלא הוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו, ונאמר שירה לפני ע״ז?! מיד עמדו עליהם והרגו בהם תלי תלים, ואע״פ שהרגו מהם הרבה, גדולה היתה השמחה שלא עבדו ע״ז, לכך נאמר ותוללנו שמחה (שם). מה עשו הלוים שנשארו, קצצו אצבעותיהם כדי שלא יקישו הכנורות, וכשהיו אומרים להם שוררו, היו מראים אצבעותיהם מקוצצות ואומרים להם איך נשיר וגו' (שם) ואצבעותינו מקוצצות. כיון שבא הלילה ירד הענן וכסה עליהם ועל נשיהם ובנותיהם והאיר להם הקב״ה בעמוד אש והוליכם כל הלילה עד אור הבקר והניחם על שפת הים, כיון שזרח השמש נסתלק הענן ועמוד האש והמשיך הקב״ה לפניהם נחל אחד שמו סמבטיון וסגר בפניהם כדי שלא יוכל אדם לעבור עליהם, והיה סובב עליהם מהלך שלשה חדשים על שלשה חדשים מרובע, ומצד האחר לא היה סובב כל הרוח, והמשיך הקב״ה אותו נהר וסגר לפניהם. ותחום אותו נהר מאתים אמה ונהר היה מלא חול ואבנים, ומושך חול ואבנים ועושה רעש גדול בלילה מהלך חצי יום, ומושך החול והאבנים כל ששת ימי המעשה ובשבת ינוח, ומיד תעלה אש מע"ש עד מוצאי שבת מצד הנחל, והאש לוהטת ולא יוכל אדם להגיע אליה אל הנחל כמהלך מיל ומלהטת האש כל מה שיצמח סביב הנהר עד שמטאטאת הארץ. ואותם לוים מבני משה הם, והיו עומדים לפנים מן הנחל, ואין ביניהם בהמה טמאה ולא חיה טמאה ולא שום רמש האדמה, ועמהם צאן ובקר, ויש אצלם עוד ששה מעינות ויתקבצו כולם לאגם אחד וישקו מהם ארצם, ובאותו אגם ישרצו כל מיני דגים, ועל המעינות ועל האגם יפרחו כל מיני עופות טהורים ועמהם כל מיני פירות והם זורעים וקוצרים, וזורעים אחד וקוצרים מאה, והם היו בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה ואגדה. והם היו חכמים חסידים וקדושים ואין נשבעים לשקר, וחייהם ק״כ שנים ולא ימות להם בן בחיי אביהם ורואים ג׳ וד׳ דורות, והם בעצמם בונים בתים וחורשים וזורעים לפי שאין להם עבדים ושפחות, ואין סוגרים בתיהם בלילה, ונער קטן הולך עם בהמתו מהלך כמה ימים ואין מתירא לא מן הליסטים ולא מחיה רעה ולא מן רמש האדמה ולא מן השדים ולא מכל דבר רע מפני שהם קדושים ועדיין הם עומדים בקדושתו של מרע״ה, לפיכך נתן להם הקב״ה את כל זאת ובחר בהם, ואין רואים שום אדם ולא שום אדם רואה אותם אלא ד׳ שבטים בלבד דן ונפתלי גד ואשר שהם יושבים מעבר לנהר כוש.