תהילים קמד:ג מדרש: מדרש תנחומא, פרקי דרבי אליעזר ואגדת בראשית

וְאָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וּנְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֱנוֹשׁ וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אָדָם וַתְּחַשְּׁבֵהוּ. אַתָּה הוֹלֵךְ לִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת לְמָקוֹם שֶׁל דָּם וְשֶׁל שֶׁקֶץ וְסִרְיוּת. אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, עָרֵב עָלַי אוֹתוֹ דָם שֶׁל עֲרָלוֹת מִמּוֹר וּלְבוֹנָה. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר (שה״‎ש ד, ו). זֶה אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא מוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ (תהלים מה, ט).

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ? אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, אֵין לוֹ אֶלָּא עֲפָרוֹ מִשֶּׁלּוֹ״. אָמַר לָהֶם: ״מַה שֶּׁאַתֶּם כֻּלְּכֶם מְקַלְּסִים אוֹתִי בָּעֶלְיוֹנִים, הוּא מְיַחֵד אוֹתִי בַּתַּחְתּוֹנִים. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲמֹד וְלִקְרֹא שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָאתִי?״ וְעָמְדוּ וְלֹא יָכְלוּ. מִיָּד עָמַד אָדָם וְקָרָא שֵׁמוֹת לַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה״. וְכָאן, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שָׁבוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: ״אִם אֵין אָנוּ בָּאִים בְּעֵצָה עַל אָדָם זֶה שֶׁיֶּחֱטָא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין בּוֹ״.

[ב] ד"א וירא אליו ה'. זש"ה מזבח אדמה תעשו לי (שמות כ כ) א"ר יצחק נפחא אמר הקב"ה מה מי שזובח ושופך מעט דם, או דם שה, או דם שור, הייתי בא ומברכו, שנאמר (שמות כ כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי [אבא אליך וברכתיך] (שם שם), על אחת כמה וכמה אברהם שנהר של דם יוצא מביתו, שמל עצמו וכל בני ביתו, איני הולך ומברכו, לכך כתיב וירא אליו ה', בא וראה כח שנתן לו הקב"ה, שביום אחד מל עצמו, ומל ישמעאל בנו, והיה הדם מנטף מן מילתו, ומל בעצמו לאנשי ביתו, ולילידי ביתו, וראה כמה ילידי ביתו, שמונה עשר ושלש מאות, ואם ילידי ביתו היו כל אלו, על אחת כמה וכמה מקנת כספו, וכולן מל ביום אחד, שנאמר [בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית יז כו) הרי לעצמו וישמעאל בנו] וכל אנשי ביתו (שם שם). מן הזקנים, מן הקטנים. ומקנת (כספו) [יליד ביתו] מאת בן נכר נמולו אתו (שם שם), העמיד אברהם גבעה של ערלות בביתו, ונהר של דם יוצא מביתו, קרא הקב"ה למלאכי השרת, ואמר להם בוא ונבקר את החולה, אמרו לו המלאכים ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה וגו' (תהלים קמד ד), אתה מהלך במקום הטינופת, במקום של דם ושל שקץ. אמר להן הקב"ה כך אמרתם חייכם ערב עלי ריח של אותו דם של ערלות ממור ולבונה, ואם אין אתם מבקשין לבא הריני הולך בעצמי, וכן שלמה אמר עד שיפוח היום ונסו הצללים (ש"ה ב יז), אלו העוברים והשבים שהי' אברהם מכלכלן שהיו כצללין הולכין ובאין, שלא יצטער מן המילה משמשו. אלך לי אל הר המור (שם ד ו), זה אברהם שנקרא מור, שנאמר מור ואהלות (וקציעת) [קציעות] (תהלים מה ט), לכך וירא אליו ה', כיון שראו מלאכי השרת הלכו אף הן עם הקב"ה, שנאמר וירא והנה שלשה וגו' (בראשית יח ב), ודוד משבח ואומר כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו (תהלים כה י). זה אברהם שנצר ברית מילה, כיון שנגלה לו הקב"ה היה יושב, שנאמר והוא יושב פתח האוהל (בראשית יח א), בא אברהם לעמוד כשראה את השכינה, אמר לו הקב"ה אל תצטער, שנאמר נאום ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי א), אמר לו אברהם רבש"ע, כן היא דרך ארץ, שאהי' אני יושב ואתה עומד, אמר לו הקב"ה, לא איכפת, עכשיו אתה זקן, את בן מאה שנים, ואת תמה שאני עומד ואתה יושב, עתידין בניך בני שלש שנים, בני ד' שנים, יושבין בבית הכנסת, ואני עומד, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א). התחיל אברהם לקלס ואומר ותתן לי מגן ישעך (שם יח לו), כשרדפתי את המלכים, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א). וימינך תסעדני (תהלים שם) כשאחזת בימיני והייתי חותך את הערלה, וענותך תרבני (שם שם), שאני יושב ואתה עומד.