מדרש אגדה
ד"א אמור אל הכהנים. ראה מה כתיב למעלה מזה, ואיש או אשה וגו', ומה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ועתיד להרוג את הכהנים ומכעיס הקב"ה ואינו שומע דבריו, ועתיד שידרוש באוב וידעוני, מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] וגו' (ש"א כח ז), וכיון שהלך אצל בעלת האוב ואמרה לו את מי אעלה לך (שם שם יא), אמר לה את שמואל העלי לי (שם), כיון שראה את שמואל עולה נזדעזעה, שנאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק וגו' (שם שם יב), ולמה זעקה, אלא שראתה מה שלא ראתה מימיה, והלא אומנותה היה מפני מה יראה, אלא שראתה דבר שלא ראתה מימיה ודבר משונה, שהמתים עולים תחלה ברגליהם, וזה עלה בראשו ורגליו למטה, שנאמר אלהים [ראיתי] עולים מן הארץ (שם שם יג), ולמה אמרה אלהים היתה צריכה לומר איש ראיתי עולה מן הארץ, אלא אמרו רבותינו ז"ל בשעה ששמואל היה רוצה לעלות נתיירא מיום הדין, והלך למשה ואמר לו משה אני מתיירא מיום הדין, בוא עמי, אמר לו משה ואתה מתיירא מיום הדין מה עשית שאתה מתיירא, והלא לא היית כהנה מבני אדם ואתה הולך בתמימות, אמר לו אם כן בוא עמי ועליהם אמרה האשה אלהים עולים [תרי משמע], מיד ויאמר שמואל אל שאול למה העליתני אין כתיב אלא הרגזתני להעלות אותי, מתיירא אני מיום הדין, אמר ר' חנינא מכאן אתה למד שאפילו הצדיקים מתייראים מיום הדין, כענין שנאמר שמעתי ותרגז בטני (חבקוק ג טז), אמר שמואל לשאול למה הרגזתני והייתי סבור שיום הדין בא, ולקחתי [את] משה עמדי, ולא לבדי הרגזתה אלא אפילו למשה ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם (בחלום) [בחלומות] ואקרא לך [להודיעני מה אעשה] (ש"א כח טו), אמר לו שמואל עד עכשיו היה ה' עמך, ועתה למה תשאלני וה' סר מעליך ויהי עריך (שם שם טז), תחלה הרגת את נביאיו והם כהניו ויהי עריך, שאל ממך דין הכהנים, שנאמר בהם וערכו בני אהרן. ויתן [ה'] גם את ישראל עמך ביד פלשתים (שם שם נט) אמר לו שמואל אם תלך למלחמה מחר אל תברח ואתה דע לך כי על כל פנים תהרג, ואני אפייס עליך [ומחר אתה ובניך עמי] (שם), שתהיה עמי במחיצתי אתה ובניך, מיד וימהר שאול [ויפול] מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ), מיד אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם תחלת מלך שהמלכתה על בניך תפיל אותו ביד פלשתים הוא ובניו, אמר הקב"ה למשה משה חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), אלא כי פעל אדם ישלם לו (שם שם טו). משה חייב שאול בשתים, אחת ששאל באוב וידעוני, שנאמר ואיש או אשה וגו', והשנית שהרג הכהנים ודמם הוא נדרש, שאמר אמור אל הכהנים:
עין יעקב
כְּתִיב: (שמות טז) 'לֶחֶם', וּכְתִיב: 'שֶׁמֶן', וּכְתִיב: 'דְּבַשׁ'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָא כֵּיצַד? לַנְּעָרִים לֶחֶם, לַזְּקֵנִים שֶׁמֶן, לַתִּינוֹקוֹת דְּבַשׁ. כְּתִיב: 'שְׂלָו' וְקַרִינָן 'סְלָו'. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: צַדִּיקִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּשַׁלְוָה וּרְשָׁעִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ וְדוֹמִים לָהֶם כְּסַלְוִים. אָמַר רַב חָנָן בַּר (אבא) [רָבָא]: אַרְבָּעָה מִינֵי שְׂלָו הֵן, וְאֵלּוּ הֵן: שִׁיבְלִי, וְקִיבְלִי, פֶּסְיוֹנִי, וּשְׂלָו. מַעֲלִי מִכּוּלְּהוּ 'שִׁיבְלִי'. גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ 'שְׂלָו', וַהֲוֵי כִּי צִפָּרְתָּא, וּמַלְחִי לֵיהּ, וּמוֹתְבֵיהּ לֵיהּ בְּתַנּוּרָא, וְתָפַח וְרָבִי, עַד דְּמַלִי לֵיהּ לְתַנּוּרָא. וּמַסְקֵי לֵיהּ, וּמוֹתְבֵי לֵיהּ (אתריסר) [אַתְּלֵיסַר] רִיפְתֵּי. וּבַתְרַיְתָא דְּכוּלְּהוּ, לָא מִתְאַכְלָת אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרֹבֶת. רַב יְהוּדָה מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי דָּנֵי. רַב חִסְדָּא, מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי צִיבֵי. רָבָא הֲוָה רָגִיל, מַיְתִּי לֵיהּ צַיְּדָא כָּל יוֹמָא מֵאַגְמָּא, הַהוּא יוֹמָא לָא אַיְתִּי לֵיהּ. אָמַר: מַאי הַאי? סָלִיק לְאִיגְרָא שַׁמְעֵיהּ לִינוּקָא דְּקָאָמַר: (חבקוק ג) "שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי" וְגוֹ'. אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, (והיינו דאמרי אינשי:) וּבְדִיל רַבָּה אָכִיל תַּלְמִידָא. כְּתִיב: (במדבר יא) "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן עָלָיו", וּכְתִיב: (שמות טז) "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל". אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: טַל מִלְּמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה, וְנִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּח בְּקוּפְסָא. "דַּק מְחֻסְפָּס", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דָּבָר שֶׁנִּמּוֹחַ עַל פִּסַּת הַיָּד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּבָר שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. שֶׁכֵּן 'מְחֻסְפָּס' בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲוֵי. 'מְחוּסְפָּס', טוּבָא הֲוֵי! אָמַר רַבִּי נַחְמָן בַּר יִצְחָק: 'מְחֻסְפָּס' כְּתִיב! תָּנוּ רַבָּנָן: (תהלים עח) "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ, וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (דברים ט) "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי" [וְגוֹ'], אֶלָּא, מָה אֲנִי מְקַיֵּם "לֶחֶם אַבִּירִים"? אַל תִּקְרִי "לֶחֶם אַבִּירִים", אֶלָּא "לֶחֶם אֵבָרִים", לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם כג) "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" וְגוֹ'? בִּדְבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִים לָהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן (פתרוס) [פַּרְטָא] אוֹמֵר: אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין לָהֶם, מָן מְפִיגָן. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ"? לְאַחַר שֶׁסָּרְחוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ, עַכְשָׁיו אֲנִי מַטְרִיחַ אֶתְכֶם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, דִּכְתִיב: (במדבר לג) "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים", וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, [אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן]: לְדִידִי חָזִי לִי הַהוּא דּוּכְתָא, וּתְלָתָא פַּרְסֵי הֲוָא. וְתָנָא: כְּשֶׁהֵן נִפְנִין, אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְצִדֵּיהֶם אֶלָּא לַאֲחוֹרֵיהֶם. (במדבר יא) "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל", אָמְרוּ: עָתִיד מָן זֶה שֶׁיִּתְפַּח בְּמֵעֵיהֶם וְיַהַרְגֵם, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא?! וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: אַל תִּקְרִי 'אַבִּירִים' אֶלָּא 'אֵבָרִים', דָּבָר שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ"? דְּבָרִים שֶׁמְּבִיאִים לָהֶם מִמְּדִינַת הַיָּם. דָּבָר אַחֵר: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", וּכְתִיב הָתָם: (שם כז) "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". וְאֵימָא מֹשֶׁה? דִּכְתִיב: (שם יב) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד"? דָּנִין 'אִישׁ', מֵ'אִישׁ', וְאֵין דָּנִין 'אִישׁ' מֵ'הָאִישׁ'.
מדרש תנחומא
אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הֶחֱזִירָהּ עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא קִבְּלוּהָ. בִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר הָעוֹלָם לִמְדִידַת מֵימָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: עָמַד וַיְמֹדֶד אָרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג, ו). כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּהָ יִשְׂרָאֵל נִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם. לְפִיכָךְ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים.