מדרש אגדה
ד"א ואת כל העדה הקהל. אמר לו להיכן אקהל אותם, אמר לו אל פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה ואתה תמה מזה, בוא וראה השמים הללו כמה גדולים הם, כי כל הארץ אינה לפני השמים כחרדל אחד, והעין אינו רואה כי אם מן השחור אשר בתוך השחור, והשמים יכילו בתוך אותו השחור, ואתה אומר לי היכן יכולים להתקבץ, ולא עוד אלא לעתיד לבוא כך אני עושה, כי כל האוכלוסין אשר היו מאדם הראשון ועד סוף העולם, כולם צריך להחיות אותם, ולהביאם אל עיר ציון, והיא ציון כמה תכיל, והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ) ומה אני עושה להם אני מרחיבה, שנאמר הרחיבי מקום אהלך וגו' (שם נד ב), ומהיכן אתה למד, מסיני, כיון שנגלה עליו הקב"ה, מה כתיב רכב אלהים רבותים וגו' (תהלים סח יח), עשרים ושנים אלף מרכבות ירדו עם הקב"ה, וכל מרכבה ומרכבה כמו שראה יחזקאל ע"ה, ולא יכול הר סיני להחזיק, אלא מעשה נסים היה. כי אמר הקב"ה להר הרחיב הארך ובל עבדי אדוניך, מיד נתרחב וקבל הכל, וכן לעולם הבא הקב"ה מרחיב את ירושלים, כמו שנאמר ורחבה ונסבה [למעלה וגו'] (יחזקאל מא ז), עד שתגיע לכסא הכבוד, וכיצד עולים, הקב"ה עושה להם עננים, והן רוכבים על גבי עננים, ומעלין אותן למעלה, שנאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס' ח'), וכל אחד ואחד מן הצדיקים יש לו חופה בפני עצמו, שנאמר וברא ה' כל מכון הר ציון ועל מקראה וגו' [כי על כבוד חופה] (שם ד' ה'), וכיון שמגיעים לכסא הכבוד אומר להם אני ואתם נהלך בעולם, שנאמר והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים [ואתם תהיו לי לעם] (ויקרא לג יב), ולצדיקים עושה מחילות והקב"ה יושב באמצע, ואומרים זה לזה כי זה אלהים אלהינו וגו' (תהלים מח טו), לפי שהיו אומרים האומות בעולם הזה אי אלהימו צור חסיו בו (דברים לב לז), לפיכך אלהים אלהיך אנכי:
שיר השירים רבה
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָה הָאַף הַזֶּה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. מָה הָאַף הַזֶּה רֹב תַּכְשִׁיטִין תְּלוּיִין עָלָיו, כָּךְ כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת מִיַּעֲקֹב. כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. רַבִּי טַבְיוֹמֵי אָמַר שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשֶּׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר שֶׁכָּל הַלְּבָבוֹת שְׂמֵחוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֵׁם (מלכים א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד שַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, א): מַשָֹּׂא דְּבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, מַהוּ חַדְרָךְ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מָקוֹם הוּא שֶׁנִּקְרָא חַדְרָךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲנִי מִדַּמֶּשֶׂק וְיֵשׁ שָׁם מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חַדְרָךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא חַד וְרַךְ, חַד לָאֻמּוֹת וְרַךְ לְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, חַדְרָךְ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לְהַדְרִיךְ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וְכִי דַּמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וַהֲלֹא אֵין מְנוּחָתוֹ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב, יד): זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, אָמַר לוֹ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ עַד שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת לְשַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, עַד דַּמֶּשֶׂק מְנוּחָתוֹ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי יוֹחָנָן (ירמיה ל, יח): וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁקְּצָרָה מִלְּמַטָּה וּרְחָבָה מִלְּמַעְלָה, כָּךְ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, הֲרֵי לָאֹרֶךְ, לָרֹחַב מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, י): וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ. רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר עַד שִׁיחַיָה רִיפָע עַד הַיְּקָבִין שֶׁיְּקָבָן מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֲרֵי לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, וּלְמַעְלָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (יחזקאל מא, ז): וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת, תָּנֵי עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְרַחֵב וְלַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד שֶׁתֹּאמַר (ישעיה מט, כ): צַר לִי הַמָּקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר עֲדַיִן לֹא לָמַדְנוּ שֶׁבַח יְרוּשָׁלַיִם, מֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד שִׁבְחָהּ, מֵחוֹמוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.
תנחומא בובר
ד"א ביום חתונתו. בסיני, וביום שמחת לבו, בירושלים. אמר דוד יפה נוף משוש כל הארץ וגו' (תהלים מח ג), כתאנה הזו שהיא צרה מלמטה ורחבה מלמעלה, שנאמר ורחבה ונסבה למעלה למעלה וגו' (יחזקאל מא ז).