איכה רבה
צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, מִי אֲמָרוֹ לְפָסוּק זֶה, יֹאשִׁיָּהוּ אֲמָרָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב לה, כ): אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת, בְּקִרְקַסְיוֹן דְעַל פְּרָת, וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי, מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹלֶה, חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, זֶה לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָּנָיו, וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים, זֶה יִרְמְיָהוּ שֶׁאָמַר לְיֹאשִׁיָּהוּ, כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִיְּשַׁעְיָה רַבִּי (ישעיה יט, ב): וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם, וְלֹא שָׁמַע לוֹ, אֶלָּא אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּהּ דְרַבָּךְ לֹא כָּךְ אָמַר (ויקרא כו, ו): וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, וְחַרְבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע עוֹבֶרֶת בְּאַרְצִי וּבִתְחוּמִי, וְהוּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכָּל דּוֹרוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, הֲוָה מְשַׁלַּח זוּג תַּלְמִידִים לְמִיבְעֲרָא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מִבָּתֵּיהוֹן, וַהֲווֹן עָלְלִין וְלָא מַשְׁכְּחִין כְּלוּם, עַד דִּנְפַקּוּן אָמְרוּן טְרוּדוּ תַּרְעִין, מִן דַּהֲווֹן טָרְדִין לְתַרְעֵיהּ הֲווֹן חָמָן יָתֵיהּ, אָמְרוּ עֲלֵיהוֹן מִן דַּאֲתָא וְתִיקֵּן הוּא דַאֲתָא וְקִלְקֵל, לְפִיכָךְ (דברי הימים ב לה, כג): וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, אָמַר רַבִּי מָנֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת חִצִּים הוֹרוּ בוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גּוּפוֹ כִּכְבָרָה, וְהָיָה יִרְמְיָהוּ מְצַיֵּת אַחֲרָיו לֵידַע מַהוּ אוֹמֵר, וּמָה הָיָה אוֹמֵר: צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, פִיהוּ וּפוּם סַרְסוּרוֹ.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
תנו רבנן כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ד׳ זקנים לנחמו רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא אמר להם רבי טרפון דעו שחכם גדול הוא ובקי בהגדות הוא ואל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו אמר רבי עקיבא ואני אחרון פתח רבי ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה נענה רבי טרפון ואמר (ויקרא י ו) ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳ והלא דברים קל וחומר ומה נדב ואביהו שלא עשו אלא מצוה אחת דכתיב (שם ט ט) ויקריבו בני אהרן את הדם אליו כך בניו של רבי על אחת כמה וכמה נענה רבי יוסי הגלילי ואמר (מ״א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו וגומר והלא דברים קל וחומר ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב ביה (שם) יען נמצא בו דבר טוב כך בניו של רבי על אחת כמה וכמה מאי דבר טוב רבי זירא ורבי חנינא בר פפא חד אמר שבטל משמרתו ועלה לרגל וחד אמר שבטל פרסדאות שהושיב אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר (ירמיה לד ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך [המלכים] הראשונים וגומר והלא דברים קל וחומר ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת שהעלה ירמיה מן הטיט כך בניו של רבי על אחת כמה וכמה. נענה רבי עקיבא ואמר (זכריה יב ב) ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון ואמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר בעידנא ההיא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון וכמספד יאשיהו בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגדון והלא דברים קל וחומר ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב (מ״א כב לה) והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וימת בערב כך בניו של רבי על אחת כמה וכמה. אמר ליה רבא לרבה בר מרי כתיב ביה בצדקיהו (ירמיה לד ה) בשלום תמות וכתיב (שם לט ז) ואת עיני צדקיהו עור אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן שמת נבוכדנצר בימיו ואמר ליה רבא לרבה בר מרי קברותיך בשלום וכתיב (ד״ה ב לה כג) ויורו היורים למלך יאשיהו ואמר רב יהודה אמר רב שעשאוהו ככברה אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן שלא חרב בית המקדש בימיו:
תנחומא בובר
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (במדבר לה יא). ולא בזדון, אם ילך אדם ויהרוג בזדון, ויאמר בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה אפי' נכנס ובורח למזבחי הרגו אותו, שנאמר וכי יזיד איש וגו' מעם מזבחי תקחנו וגו' (שמות כא יד), ומי היה זה שברח למזבח ונהרג, זה יואב, שנאמר והשמועה באה(אל) [עד] יואב וגו' ויחזק בקרנות המזבח (מ"א ב כח), את מוצא שהיה יואב חכם גדול, וראש סנהדרין, שנאמר יושב בשבת תחכמוני (ש"ב כג ח), ולא היה יודע שכתיב בתורה מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד), [שהלך והחזיק בקרנות המזבח], אלא אמר [יואב] הרוגי ב"ד אינן נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם, מוטב למות כאן, שאקבר עם אבותיי, וישב בניהו (אל) [את] המלך דבר לאמר, כה דבר יואב וכה ענני, ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו (מ"א ב ל לא), למה נהרג שכן צוהו דוד אביו, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה וגו' (מ"ב ב ה), מה עשה לו, אתה מוצא בשעה שכתב דוד ליואב הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה (ש"ב יא טו), עשה כן ונהרג, נתקבצו כל שרי החיל על יואב, שנאמר בו, אוריה החתי כל שלשים (וששה) [ושבעה] (שם כג לט), הראה להם הכתב, לכך נאמר [אתה ידעת את] אשר עשה לי [יואב בן צרויה] ואשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר [וגו'] (מ"א ב ה), היו סבורין שדוד צוהו להורגו, שהיה אבנר בן דודו של שאול, ולכך עמד דוד וקילל את יואב, ואמר ואל יכרת מבית יואב וגו' (ש"ב ג כט), ונתפייסו כל ישראל, וידעו שלא היה מן דוד, וצוה לשלמה בנו שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחות של דוד, ורצה לקרבו לעולם הבא, כיון שביקש שלמה להורגו, אמר יואב לבניהו, לך אמור לשלמה אל תדינני בשני דינין, אם תהרגני טול מעלהי את הקללות שקללני דוד אביך, ואם לאו הניחני בקללותיו, מיד ויאמר לו [המלך] עשה כאשר דבר [ופגע בו וקברתו] (מ"א ב לא), אמר ר' יהודה כל קללות שקילל דוד את יואב כולם נתקיימו בזרעו של דוד, [ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם] (ש"ב ג כט), זב מרחבעם בן שלמה, והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה (מ"א יב יח), וכתיב בזב וכל המרכב אר ירכב עליו הזב (ויקרא טו ט), מצורע מעוזיהו, שנאמר ויהי מצורע עד יום מותו (מ"ב טו ה), מחזיק בפלך מאסא, דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו (מ"א טו כג), שאחזתו פדגרא, נופל בחרב מיאשיהו, דכתיב ויורו (המורים) [היורים] למלך יאשיהו (דה"ב לה כג), ואמר רב יהודה אמר רב נעצו בו שלש מאות (לולכיאות) [לונכיאות] של בזל, עד שנקבוהו ככברה, חסר לחם מיהויכין, שנאמר וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך (מ"ב כה כט), משלחנו של אויל מרודך, ואת מוצא כל זמן שהיה יהוידע קיים, היה יואש עשה רצון בוראו, שנאמר ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן (מ"ב יב ג), ואחרי מות (יהידע) [יהוידע] באו (אליו) שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם (דה"ב כד יז), שקיבל על עצמו לעשותו אלוה, לפיכך ואת יואש עשו שפטים (שם שם כד), ומפני מה נענש אבנר, מפני שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקומו (ש"ב ב יד), ויש אומרים מפני שהקדים שמו לשמו של דוד, שנאמר וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (שם ג יב), וחכמים אומרים על שלא [המתין] לשאול להתפייס עם דוד, והיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.