מדרש על במדבר 20:22

ויהי בשנת שלושים ושש שנה לצאת בני ישראל ממצרים, ויך ה׳ אל לב סיחון מלך האמורי. ויערוך מלחמה ויצא להילחם את בני מואב. וישלח סיחון מלאכים אל בעור בן יונוס בן בלעם יועץ מלך מצרים ואל בלעם בנו, לקלל את מואב למען תינתן ביד סיחון. וילכו מלאכי סיחון ויביאו את בעור בן יונוס ואת בלעם בנו, מפתור ארם נהריים. ויבואו בעור ובלעם בנו עיר סיחון, ויקללו את מואב ואת מלכם בעיני סיחון מלך האמורי. וסיחון יצא עם כל חילו וילך אל מואב, וילחם בם ויכניעם ויתנם ה׳ בידו. ויהרוג סיחון את מלך מואב ויקח סיחון את כל ערי מואב במלחמה, וגם את חשבון לקח מהם כי חשבון מערי מואב היא. וישם סיחון את שריו ואת גדוליו בחשבון, ותהי חשבון לסיחון בימים ההם. על כן יאמרו עליה המושלים בעור ובלעם בנו, כדברים האלה לאמור. בואו חשבון תיבנה ותיכונן עיר סיחון, אוי לך מואב אבדת עם כמוש, הנה כתובה על ספר תורת האלוקים. ויהי כאשר ניצח סיחון את מואב, וישם שומרים בערים אשר לקח מאת מואב. ובני מואב נפלו הרבה במלחמה ביד סיחון וישב מהם שבי גדול בנים ובנות ויהרוג מלכם, ויפן סיחון וישב לו אל ארצו. ויתן סיחון כותנות רבות ומנות כסף וזהב אל בעור ואל בלעם בנו וישלחם, וילכו ארם נהריים אל מקומם ואל ארצם. בעת ההיא עברו כל בני ישראל מדרך מדבר מואב, וישובו ויסובו את מדבר אדום. ויבואו כל העדה מדבר צין בחודש הראשון, בשנת הארבעים לצאתם ממצרים. וישבו שם בני ישראל בקדש מדבר סין, ותמת שם מרים ותיקבר שם. בעת ההיא שלח משה מלאכים אל הדד מלך אדום לאמור, כה אמר אחיך ישראל אעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך. ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, ויצא אדום לקראת בני ישראל בעם כבד. וימאנו בני עשו נתון את בני ישראל לעבור בארצם, ויט ישראל מעליו ולא נלחמו בבני עשו. כי לפני זה ציוה ה׳ את בני ישראל לאמור לא תילחמו את בני עשו, על כן נטה ישראל מעליו ולא נלחמו איתם. ויסעו בני ישראל מעל בני עשו מקדש, ויבואו כל העדה הר ההר.

בעת ההיא דיבר ה׳ אל משה, אמור אל אהרון אחיך יאסף שם כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל. ויעל אהרון כדבר ה׳ אל הר ההר וימת שם, בשנת הארבעים בחודש החמישי באחד לחודש. ואהרון בן מאת שנה ועשרים ושלוש שנים במותו בהר ההר. וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, ויערוך את חילו להילחם בישראל. וייראו בני ישראל מאוד מפניו כי חיל גדול וכבד מאוד לו, ויתנו לב בני ישראל לשוב מצרימה. וישובו בני ישראל אחוריהם כמהלך שלושת ימים עד מוסרות בני יעקן, כי יראו להם מאוד מפני מלך ערד. ולא יכלו בני ישראל ללכת לשוב אל מקומם, וישבו בבני יעקן שלושים יום. ויהי כראות בני לוי כי לא אבו בני ישראל לשוב, ויקנאו אל ה׳ ויקומו וילחמו את ישראל אחיהם. ויהרגו מהם עם רב, ויושיבום בחוזקה אל מקומם הר ההר. ויהי בשובם, ומלך ערד עודנו עורך צבאו למלחמה לקראת ישראל. וידר ישראל נדר לאמור, אם נתון תיתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה׳ בקול ישראל ויתן את הכנעני בידם, ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה. ויסעו בני ישראל מהר ההר ויחנו באובות. ויסעו מאובות ויחנו בעיי העברים בגבול מואב. וישלח בני ישראל אל מואב לאמור, נעברה נא בארצך עד מקומי. ולא אבו בני מואב נתון את ישראל עבור בארצם, כי יראו בני מואב מאוד. פן יעשו להם בני ישראל כאשר עשה להם סיחון מלך האמורי, אשר לקח את ארצם ויהרוג מהם רבים. על כן לא נתן מואב את ישראל עבור בארצו, וה׳ ציוה את בני ישראל לאמור לבלתי הילחם במואב ויט ישראל מעל מואב. ויסעו בני ישראל מגבול מואב ויבואו בעבר ארנון בגבול מואב, בין מואב ובין האמורי. ויחנו בגבול סיחון מלך האמורי, במדבר קדמות. וישלחו בני ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי לאמור, נעברה נא בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, דרך המלך נלך עד עברנו את גבולך. ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויקבוץ סיחון את כל עם האמורי, ויצא המדברה לקראת בני ישראל וילחם בישראל יהצה. ויתן ה׳ את סיחון מלך האמורי ביד ישראל ויך ישראל את כל עם סיחון לפי חרב, וינקום את נקמת מואב.

וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה. הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר, אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם. וּמַהוּ אֶל מִנְחָתָם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדֵעַ אֲנִי בְּאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ בְּכָל יוֹם. הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ, אֶל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ לֹא תֹאכְלֶנּוּ. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי. מַה שֶּׁהָיָה דַּרְכִּי לִטֹּל, לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁהוּא בַּהֶקְדֵּשׁ, נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם, הָיָה דַּרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אוֹמֵר, הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי (ש״‎א יב, ג), שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם מִקָּרְבְּנוֹתֵיהֶם וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִשֶּׁלִּי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדְךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי (שם טז, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה (שם ט, יב). וְלֹא נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּהֶם. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה דִּינֵיהֶם וְצָרְכֵיהֶם, וְהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב עַל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלַךְ מִדַּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ז, טז). דֶּרֶךְ הָעוֹלָם, בַּעֲלֵי דִּינִים הוֹלְכִין אֵצֶל הַדַּיָּן. וַאֲנִי, הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְכֵן מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְגוֹ' (שמות יח, טו). וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן, אֶלָּא אֲנִי מַטְרִיחַ וְהוֹלֵךְ אֶצְלָם. וְלֹא הֲרֵעוֹתִי אֶת אֶחָד מֵהֶם, שֶׁלֹּא חִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי, וְלֹא זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁעָמְדוּ בְּגַאֲוָתָם וּבְמִרְדֵיהֶם, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה', וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּקְּחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ. הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לָהֶם, וּמָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אוֹתָהּ הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי. אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה חוֹזֶרֶת עַל כֻּלָּנוּ, שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְאֶת הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה נְתָנָהּ לְאַהֲרֹן אָחִיו, לְחָק עוֹלָם. וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט כָּרָאוּי לוֹ, עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּיָדוֹ. מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְכַּנְּסוּ וְהִקְרִיבוּ, כֻּלָּם מְדַבְּרִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּנְּסוּ וּבָאוּ עִמּוֹ, מִיָּד, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וְגוֹ', וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת וְגוֹ'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדוּ עָלָיו בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָמְדוּ וְקִלְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶת שְׁלוּחָיו, אִם הֵם עֲשָׂרָה אוֹ עֶשְׂרִים מֵהֶם, מְשַׁלֵּחַ לְשָׁם לִגְיוֹנוֹתָיו וְעוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ אַנְדְּרוֹלוֹמֻסְיָא וּמְסַיֵּף הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהֶם מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, מִי כִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּמִי קִלְּלוֹ. אֲבָל אַתָּה, יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל כָּל אָדָם וּמַה שֶּׁבַּלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְיִצְרֵי בְּרִיּוֹתֶיךָ אַתָּה מֵבִין, וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא, מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, אַתָּה יוֹדֵעַ רוּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר וְגוֹ'. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶת הַדָּבָר מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא.