אוצר מדרשים
י״א) מנורת זהב - יש ז׳ נרות כנגד ז׳ מאורות בעולם שהם ז׳ כוכבים (כוכבי לכת). ז׳ ימים טובים בשנה, ז׳ שערים בנפש: שתי עינים, שתי אזנים, שתי אפים, ופה אחד. מנורה בדרום כנגד חמה שהיא מאירה לחכם, ועל ימין היא שנאמר לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳). ומנורה כנגד העוה״ב שאין שם אלא אור שכינה. ונפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטרת בתוך המשכן והשלחן בצפון כנגד גן עדן, ובו מיני תענוגים צפונים לצדיקים. ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחשת - מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם, מזבח נחשת בגופו של אדם. כשם שהזהב יקר מן הנחשת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. כשם שבכל יום ויום היה מקריב כהן מה שנגזר עליהם מן הקדש, כן צריך האדם לעבוד פני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו. כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחשת היה למאכל. כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח, כך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים, דבר העשוי לריח. למה יש קרנות במזבח? אלא שכל החיות טהורות, בין הנקרבין למזבח בין שאין מתקרבין, הכל מקרין ומפריס. ועוד למה גזר הקב״ה לעשות קרבנות למזבח? אלא רצה הקב״ה ללמדנו אם מקריבין לו קרבנות בצדקה הוא מהדף ומאבד ומכניע צריהם ואין מניח אותם להזיק לישראל, שכן כתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהילים ע״ה:י״א), ואם לאו - הוא רודף ודוחף אותם מפניו, שכן כתיב ונתתי את עריכם חרבה ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ׳), ואומר למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א׳:י״א). מ״ה פרים היו מקריבים בכל שנה חוץ מפרי החג כנגד מ״ה קללות שכתובות בתורת כהנים, ובחג ע׳ פרים כנגד ע׳ אומות. צ״ח כבשים כנגד מאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה. כל אלו היו מקריבין כדי להציל את ישראל מן האומות כולן. בא וראה כמה הקב״ה מחבב הקרבנות, ואחד מישראל חביב לפניו מכל קרבנות הגוים: את מוצא ע׳ פרים היו ישראל מקריבין בחג על האומות לכפר עליהן, כיון שבאו ישראל לצאת לדרך, אמר להן הקב״ה עשו כאן יו״ט אחד שאני מבקש קרבן מידכם, שמא תאמרו שאני מבקש קרבנות הרבה, איני מטריח אתכם, איני מבקש מכם אלא פר אחד איל אחד (במדבר כ״ט:ל״ו) כנגד ישראל שהם אומה אחת, שנאמר ביום השמיני וגו׳ (שם). ואין אתה מוצא שכתוב באחד מכולן (באו״ה) אשה ריח נחוח, אלא ביום השמיני. ומהו אשה ריח נחוח? אמר הקב״ה, זה הקרבן חביב עלי מכל הקרבנות, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה (תהילים קמ״ט:ד׳) ואין ישועה אלא קרבן, שנאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד׳:ד׳-ה׳).
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
תנו רבנן מנין שאומרים אבות שנאמר (תהלים כט א) הבו לה׳ בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנא׳ הבו לה׳ כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה׳ כבוד שמו השתחוו לה׳ בהדרת קדש ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר (ישעיה כט כג) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה ומה ראו לומר תשובה אחר בינה דכתיב (שם ו י) ולבבו יבין ושב ורפא לו. אי הכי לימא רפואה בתר תשובה. לא סלקא דעתך דכתיב (שם נה ז) וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא כתיב קרא אחרינא (תהלים קג ג) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא והא רפואה דתחלואים היא אלא רפואה דסליחה כתיב (ישעיה ו י) ושב ורפא לו ההוא לאו היא ומה ראו לומר גאולה בשביעית אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית והאמר מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. ומה ראו לומר רפואה בשמינית אמר רבי אחא מתוך שניתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב (תהלים י טו) שבור זרוע רשע וגומר ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה. ומה ראו לומר קבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב (יחזקאל לו ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנא׳ (ישעיה א כה) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכתיב (שם) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו האפיקורסים וכולל זדים עם האפיקורסים שנאמר (שם) ושבר פושעים וחטאים יחדו וכיון שכלו האפיקורסים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב (תהלים עה יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכולל גירי הצדק עם הצדיקים שנאמר (ויקרא יט לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתכם גר. והיכן מתרוממת קרנם. בירושלים שנאמר (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר (הושע ג ה) (דף יח) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר (ישעיה נו ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכיון שבאתה תפלה באתה עבודה שנא׳ עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכיון שבאת עבודה באת הודאה שנאמר (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב (ויקרא ט כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשות החטאת וגומר מי כתיב לעשות מעשות כתיב. ואימא אחר העבודה לא סלקא דעתך דכתיב זובח תודה. מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא מסתברא עבודה והודאה חדא מלתא היא. ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ברכה דהקדוש ברוך הוא שלום שנאמר (תהלים כט יא) ה׳ יברך את עמו בשלום. וכי מאחר דק״כ זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרם:
איכה רבה
גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל. עֶשֶׂר קְרָנוֹת הֵן, קַרְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, קַרְנוֹ שֶׁל יִצְחָק, קַרְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, קַרְנוֹ שֶׁל משֶׁה, קַרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, קַרְנָהּ שֶׁל כְּהֻנָּה, קַרְנָהּ שֶׁל לְוִיָה, קַרְנָהּ שֶׁל נְבוּאָה, קַרְנוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קַרְנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים קַרְנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. קַרְנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה, א): כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. קַרְנוֹ שֶׁל יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יג): נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, קַרְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יז): וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קַרְנוֹ שֶׁל משֶׁה, דִּכְתִיב (שמות לד, כט): כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. קַרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב (חבקוק ג, ד): קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ. קַרְנָהּ שֶׁל כְּהֻנָּה, דִּכְתִיב (תהלים קיב, ט): קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. קַרְנָהּ שֶׁל לְוִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כה, ה): כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֶה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן. קַרְנָהּ שֶׁל נְבוּאָה, דִּכְתִיב (שמואל א ב, א): רָמָּה קַרְנִי בַּה'. קַרְנוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב (תהלים כב, כב): וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי, קַרְנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמח, יד): וְיָרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים קַרְנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, י): וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֶם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. וְכֻלָּן הָיוּ נְתוּנוֹת בְּרֹאשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ נִטְּלוּ מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, וְנִתְּנוּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ז, כ): וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִי בְרֵאשַׁהּ וְאָחֳרִי דִי סִלְקַת וּנְפַלָה מִן קֳדָמַהּ תְּלָת, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָן לִמְקוֹמָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עה, יא): וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק, הַקְּרָנוֹת שֶׁגִּדַּע צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי הוּא מַחְזִירָן לִמְקוֹמָם, לִכְשֶׁיְּרוֹמֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֶרֶן מְשִׁיחוֹ, דִּכְתִיב (שמואל א ב, י): וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כֵּיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וְנִכְנְסוּ שׂוֹנְאִים בִּירוּשָׁלַיִם, נָטְלוּ גִּבּוֹרֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכָפְתוּ יְדֵיהוֹן לַאֲחוֹרֵיהוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, כָּתַבְתִּי בַּתּוֹרָה, וְעַכְשָׁיו בָּנַי שְׁרוּיִין בְּצַעַר וַאֲנִי בְּרֶוַח, כִּבְיָכוֹל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, וּלְבַסּוֹף גִּלָּה אוֹתָהּ לְדָנִיּאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל יב, יג): וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, אָמַר לוֹ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתָנוּחַ. אָמַר לוֹ וַהֲנָחָה לְעוֹלָם, אָמַר לוֹ וְתַעֲמֹד, אָמַר לוֹ עִם מִי, עִם הַצַּדִּיקִים אוֹ עִם הָרְשָׁעִים, אָמַר לוֹ לְגֹרָלְךָ, עִם הַצַּדִּיקִים, אָמַר לוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִין, אָמַר לוֹ לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹתָהּ יָמִין שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת קֵץ נָתַתִּי לִימִינִי. גָּאַלְתִּי אֶת בָּנַי גָּאַלְתִּי אֶת יְמִינִי, וְהוּא שֶׁאָמַר דָּוִד (תהלים ס, ז): לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי.