ספרא
[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" – אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" – כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם. רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו". הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד."מאִשי השם" – מלמד שאף האישים סייעו. "ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן" – מלמד שאף היום סייע.
במדבר רבה
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל שֶׁהוּא נִמְשַׁח מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח מֵעַתָּה, אוֹמֵר אֲנִי לֹא יִמָּשַׁח לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר (במדבר ז, פח): זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי וגו', עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לה): זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, יָכוֹל שֶׁהֵם נִמְשָׁחִים מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵין נִמְשָׁחִים. אֱדַיִן אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשְׁחוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל יִמָּשְׁחוּ לֶעָתִיד לָבוֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, אֵינָם נִמְשָׁחִים לְעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (זכריה ד, יד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר, זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד, זֶה מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְזֶה מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ, אַהֲרֹן מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְדָוִד מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ. (במדבר ז, פד): בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ, אוֹ לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לו): אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִנַּיִן שֶׁמַּפְרִישִׁין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֵהַר סִינַי וְלֹא זָכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב נַחְשׁוֹן קָרְבָּנוֹ. אִי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב נַחְשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. אִי (במדבר ז, פח): אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל לְאַחַר זְמַן, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. הָא לָמַדְנוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים, וּלְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח (במדבר ז, פד): מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻּלָּם בְּעֵצָה אַחַת, כָּךְ שָׁווּ בַּזְּכוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן, וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כָּךְ רָחְבָּן כָּךְ מִשְׁקָלָן, וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד, שֶׁתַּקְרִיבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁלִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא הֶפְסֵק בְּקָרְבַּנְכֶם. (במדבר ז, פד): קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל. אָמַר רַבִּי יוּדָן וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הִקְרִיבוּ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן:
ספרי במדבר
זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אותו] ביום שנמשח בו ביום הקריב. אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב או אינו אלא [קודם שנמשח הקריב.] ת"ל אחרי המשח אותו. [יכול] לאחר זמן [ת"ל ביום] המשח אותו. [ביוצא בו א"א] אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם, הא למדנו שביום שנמשח היה הצווי (הא מה ת"ל ביום המשח אותו בו ביום הקריב). מאת נשיאי ישראל מגיד כשם ששוו כולם בעצה כך השוו כולם בזכות. קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהם פסול: