מדרש על במדבר 32:22

[אלה פקודי המשכן], זש"ה ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים (מ"ב יב טז), זה דורו של יואש המלך, שהיו עושין באמונה, שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום הלשכה, לא היה נחנס לא בפרגוד חפות, ולא בפונדיה, שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל וגו' (במדבר לב כב), ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, אמר משה לכל בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה וגו' (שמות לה ד ה). אמר ר' יוחנן לשני בקרים הביאו לכל המשכן והותירו, ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' והמלאכה היה דים וגו' (שם לו ו ז), אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לדברות, הלך ועשה משכן לדברות, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, מהו משכן משכן שתיפעמים, אמר ר' (שמעון) [שמואל] נתמשכן ב' פעמים על ידם, אמר ר' ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות עדות הוא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה, והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך, ונכנס [עמה] לפלטין שלו, ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב"ה חבב את ישראל, והביאם לפני הר סיני, ונתן להם את התורה, וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל, ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב"ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, א"ל הקב"ה סלחתי כדברך (במדבר יד כ), ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שמחלתי להם, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שמות כה ח).

גמרא. תנו רבנן בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים לא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים הללו פתן מתעפשת והללו אין פתן מתעפשת כששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לכבודו בראו שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו׳ וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלין י״ב מנה והיום כ״ד דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בכל יום כ״ד והיום מ״ח. אמרו להם חכמים מה ראיתם שלא ללמד אמרו להם יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב ושמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע״א בכך ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים הם נהנים לקיים מה שנאמר (במדבר לב כב) והייתם נקים מה׳ ומישראל:

לג תָּנוּ רַבָּנָן: בֵּית גַּרְמוֹ הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא שֶׁל מִצְרַיִם, וְהָיוּ יוֹדְעִין לֶאֱפוֹת כְּמוֹתָן, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לִרְדּוֹתכְּמוֹתָן. שֶׁהַלָּלוּ מַסִּיקִין מִבַּחוּץ וְאוֹפִין מִבַּחוּץ, וְהַלָּלוּ מַסִּיקִין מִבִּפְנִים וְאוֹפִין מִבִּפְנִים. הַלָּלוּ פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת, וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו מ״ג:ז׳) "כֹּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְרָאתִיו". וְחָזְרוּ בֵּית גַּרְמוֹ לִמְקוֹמָן. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים, וְלֹא בָּאוּ, כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וּבָאוּ. בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. (דברי רבי מאיר) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ לָהֶם: יוֹדְעִים הָיוּ [שֶׁל] בֵּית אַבָּא, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב, וְשֶׁמָּא יִלְמֹד אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּכָךְ. וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִין אוֹתָם לְשֶׁבַח, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִמְצֵאת פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: מִלֶּחֶם הַפָּנִים הֵם נֶהֱנִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (במדבר ל״ב:כ״ב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".