דניאל ה:ב מדרש: אוצר מדרשים ואסתר רבה

ומנין שנבוכדנצר הרשע מלך מסוף העולם ועד סופו? שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך (דניאל ב׳:ל״ח), וכשם שהיתה יראתו על האדם, כך היתה יראתו על עוף השמים, שנאמר וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף (ישעיהו י׳:י״ד), ולמה נתן לו הקב״ה את כל הכבוד הזה? כדי שלא יהא אומות העולם אומרים, ביד הדיוט מסר הקב״ה את ביתו, ולפיכך נקרא אדיר, שנאמר והלבנון באדיר יפול, ולפיכך נתן לו הקב״ה כל השלוה הזאת. ולא עוד אלא שלוקח מזרע המלוכה מבני יהודה והפקיד אותם בהיכל מלך בבל, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל (ישעיהו ל״ט:ז׳), ואותו צדיק לא התפלל עליהם, אלא אמר כי יהיה שלום ואמת בימי (שם). ומה פירושו של נבוכדנצר? נבו – שהיה נובח ככלב, כד – שהיה כמלא כד, נצר – שהיה מצרצר כצרצר *(עי׳ ילקוט איוב רמז תתקכ"ח בשם תנחומא). וכשם שהיתה שלותו כך היתה מפלתו. וכשם שהיה מושלו על כל בהמה וחיה, כך ניתן לשחוק לכל בהמה וחיה, שנאמר לבביה מן אנשא ישגון ולבב חיוא יתיהיב ליה ושבעה עידנין יחלפון עלוהי (דניאל ד׳:י״ג). ומלך אחשורוש אחר אויל מרודך עד חציו של עולם, שנאמר ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו (שם), שרשוהי – זה בלשצר בנו של נבוכדנצר שמלך אחר אחשורוש. ואם תאמר שמלך אחר נבוכדנצר אביו, והרי כתיב ודריוש מדאה קבל מלכותא (דניאל ו׳:א׳), ולבסוף תלת שנין למלכו עשה סעודה לכל שריו וגדוליו, שנאמר בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי (שם ה׳), וכשנשתכר אמר לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ (שם ה׳), באותה שעה הפילו הקב״ה, שנאמר בה שעתא נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא (שם), אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן, מה כתיב בתריה? ביה בלילא קטיל בלשצר מלכא כשדאה (שם), ודריוש מדאה קבל מלכותא (שם ו'). הרי חזרה המלכות לדריוש בן אחשורוש. אבל אחשורוש מלך אחרי אויל מרודך, ומלך בחציו של עולם על מאה ושש עשרה איפרכיות, שנאמר ויפקד את נערי שרי המדינות ויהיו מאתים ושנים ושלשים (בכל העולם). ובזכות אסתר נתוסף לו י״א, שנאמר המולך מהודו ועד כוש (אסתר א׳:א׳).

וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, הֵבִיא כֵלָיו וּכְלֵי עֵילָם, וְנִמְצְאוּ שֶׁלּוֹ יָפִין מִשֶּׁל עֵילָם. הֵבִיא כֵלָיו וּכְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ נָאִים וְיָפִין מִכֵּלָיו. לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שִׁפְחָה יָפָה, כָּל זְמַן שֶׁמַּבֶּטֶת בְּשִׁפְחָתָהּ הָיוּ פָּנֶיהָ מִשְׁתַּנּוֹת. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מַבִּיטִין בְּכֵלָיו, הָיוּ מִשְׁתַּנִּין כֵּלָיו וְנַעֲשִׂין כַּעוֹפֶרֶת. רַבִּי תַּחְלִיפָא בַּר בַּר חָנָה אָמַר כֵּלִים שֶׁצּוּרָתָן נִשְׁתַּנִּים לְיָמִים קַלִּים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב נַחְמָן, כֵּלִים מְכַלִּים לַמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם, וְהֵם שׁוֹנִין בַּקַּלְקָלָה. מִי גָּרַם לְבֵלְשַׁצַּר שֶׁתִּתְקַעֲקַע בֵּיצָתוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא עַל יְדֵי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ה, ב): בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר וגו'. מַה כְּתִיב (דניאל ה, ל): בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה.

שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רַב וּשְׁמוּאֵל, רַב אָמַר בְּמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּמַלְכוּת בֵּלְשַׁצַּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב דְּאָמַר בְּמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, נִיחָא, עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּמַלְכוּת בֵּלְשַׁצַּר, כֵּיצַד הָיוּ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, אָמַר רַבִּי הוּנָא עַל יְדֵי שֶׁלֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בִּכְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ה, ב): בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא וגו' שֶׁמִּתּוֹךְ כֵּן בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה.