דניאל ה:ה מדרש: אוצר מדרשים, מדרש שכל טוב, תנחומא בובר ומדרש תהילים

ומנין שנבוכדנצר הרשע מלך מסוף העולם ועד סופו? שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך (דניאל ב׳:ל״ח), וכשם שהיתה יראתו על האדם, כך היתה יראתו על עוף השמים, שנאמר וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף (ישעיהו י׳:י״ד), ולמה נתן לו הקב״ה את כל הכבוד הזה? כדי שלא יהא אומות העולם אומרים, ביד הדיוט מסר הקב״ה את ביתו, ולפיכך נקרא אדיר, שנאמר והלבנון באדיר יפול, ולפיכך נתן לו הקב״ה כל השלוה הזאת. ולא עוד אלא שלוקח מזרע המלוכה מבני יהודה והפקיד אותם בהיכל מלך בבל, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל (ישעיהו ל״ט:ז׳), ואותו צדיק לא התפלל עליהם, אלא אמר כי יהיה שלום ואמת בימי (שם). ומה פירושו של נבוכדנצר? נבו – שהיה נובח ככלב, כד – שהיה כמלא כד, נצר – שהיה מצרצר כצרצר *(עי׳ ילקוט איוב רמז תתקכ"ח בשם תנחומא). וכשם שהיתה שלותו כך היתה מפלתו. וכשם שהיה מושלו על כל בהמה וחיה, כך ניתן לשחוק לכל בהמה וחיה, שנאמר לבביה מן אנשא ישגון ולבב חיוא יתיהיב ליה ושבעה עידנין יחלפון עלוהי (דניאל ד׳:י״ג). ומלך אחשורוש אחר אויל מרודך עד חציו של עולם, שנאמר ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו (שם), שרשוהי – זה בלשצר בנו של נבוכדנצר שמלך אחר אחשורוש. ואם תאמר שמלך אחר נבוכדנצר אביו, והרי כתיב ודריוש מדאה קבל מלכותא (דניאל ו׳:א׳), ולבסוף תלת שנין למלכו עשה סעודה לכל שריו וגדוליו, שנאמר בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי (שם ה׳), וכשנשתכר אמר לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ (שם ה׳), באותה שעה הפילו הקב״ה, שנאמר בה שעתא נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא (שם), אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן, מה כתיב בתריה? ביה בלילא קטיל בלשצר מלכא כשדאה (שם), ודריוש מדאה קבל מלכותא (שם ו'). הרי חזרה המלכות לדריוש בן אחשורוש. אבל אחשורוש מלך אחרי אויל מרודך, ומלך בחציו של עולם על מאה ושש עשרה איפרכיות, שנאמר ויפקד את נערי שרי המדינות ויהיו מאתים ושנים ושלשים (בכל העולם). ובזכות אסתר נתוסף לו י״א, שנאמר המולך מהודו ועד כוש (אסתר א׳:א׳).

ועשה לו כתונת פסים. שהיתה [מגעת עד פס ידו], ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו. ודומה לדבר פס (ידיו) [ידא] דדניאל (דניאל ה ה), אר"ל צריך אדם שלא לשנות בנו בין בניו שבשביל שני סלעים מילת, פי' שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה, והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו:

להגיד למלך חלומותיו ויבואו ויעמדו לפני המלך (דניאל שם), כולם באו שלא להנייה לאחד מהן, התחיל לדבר עמהם, שנאמר ויאמר המלך חלום חלמתי ותתפעם רוחי לדעת את החלום, וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשריה (נתחווה) [נחוא] (דניאל ב ג ד), אמר להם נבוכדנצר יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם אתם אומרים לי דברים של כזבים, ותאמרו זהו פתרונו, אלא אמרו את החלום ואני יודע שאתם אומרים לי פתרונו, שנאמר (להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוון) [והן חלמא ופשרה תהחון] (שם שם ו), ענו תנינות ואמרין (למלכא) מלכא חלמא (יימר) [יאמר] לעבדוהי (ופשריה) [ופשרה] נהחוה (שם שם ז), אמר להן נבוכדנצר ה אני אומר לכם אמרו לי ואתם אומרים לי אמור [לנו], כך אתם סבורים שאתם מסיחים עמי עד הצהרים והולכים להם (דיהן) [די הן] חלמא לא תהודענני (חדא) [חדה] היא דתכון (שם שם ט), קלווסים (פי' גזירתכון) אחת אני מוציא עליכם ואתם נהרגים, (ומילא כזיבא) [ומלה כדבה] (ושחיתא) [ושחיתה] הזדמנתון (למימר) [למאמר] קדמי (שם), דברים של כחשים נכנסתם לומר לפני, עד די עידנא ישתנא, ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין לא איתי (אינש) [אנש] על יבשתא די מלת מלכא (יכול) [יוכל] (להחוויא) [להחויה] כל קבל די כל מלך רב ושליט (מי לא כדנא) [מלה כדנה] לא (שאיל) [שאל] לכל חרטם ואשף (וכשדאי) [וכשדי] ומלתא די מלכא (שאיל יקירא) [שאל יקירה] ואחרן לא (איתוהו) [איתי] די יחונה קדם מלכא להן אלהין די (מדוריה) [מדרהון] עם בשרא לא איתוהי (שם שם ט י יא). כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם מבקש דבר והוא שואל באורים ותומים, כשהיה אלוהו של עולם דר עם בישרא היה אדם מבקש דבר, והוא אומר לו לכו ושאלו בו, אמרו (לא איתוהו עם בשרא) [עם בשרא לא איתוהי], ומלתא די מלכא שאל יקירה שם שם יא) נבואה היא צריכה, ואין יקירא אלא נבואה, כשם שאתה אומר ודבר ה' היה יקר וגו' (ש"א ג א), ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא (דניאל שם), ואחרן ואהרן, אמרו לו אילו היה לך אחד מבני בניו של אהרן היה מתעטף באוים ותומים ואומר לך. כל קבל (דנא) [דנה] מלכא בנס וקצף (סגיא) [שגיא] (שם שם יב), אתמלא עליהם חימה, אמר להם וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שאחריבנו, מיד ואמר להובדה (לחכימי) [לכל חכימי] בבל (שם שם), יצאת קלווסים כן, שנאמר ודתא (נפקית) [נפקת] וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי (להתקטלא) [להתקטלה] (שם שם יג), אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ואיתבע דניאל וחברוהי להתקטלא, התחיל דניאל אומר לאריוך על מה דתא (מהחצפא) [מהחצפה] מן קדם מלכא אדין מלתא הודע אריוך לדניאל (שם שם טו), א"ל דניאל אני מראה לו את הדבר, אדין אריון (בהתבהלא) [בהתבהלה] הנעל לדניאל קדם מלכא (שם שם כה), אמר לו נבוכדנצר האיתך כהל להודעתני (חילמא) [חלמא] די חזית ופשרה (שם שם כו), השיבו דניאל מיד ופירש לו, אבל בנו בלשצר א"ל לדניאל כשבא לפניו לפרש לו מה דפס יד כתבא, אז אמר לו אנת הוא דניאל די מן בני גלוותא די יהוד וגו' (שם ה יג), לפיכך דורש ר' יוסי שגם נבוכדנצר א"ל כן אנת הוא דניאל (שם), וכי לא היה מכירו שאמר לו אנת הוא דניאל, אלא אמר לו יש בך כח לומר לי דבר זה, אמר לו הן, א"ל אימתי, א"ל לא שלשים יום, לא עשרים יום, אלא לילה אחת המתן לי, אדיין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע (שם ב יז), כדי שיתפללו עמו, שנאמר ורחמין (למבעי) [למבעא] מן קדם (אלהא) [אלה] וגו' (שם שם יח), אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, אדיין דניאל ברך (לאלהא) [לאלה] שמיא (שם שם יט). בעולם הזה היתה הנבואה לאחד מאלף, אבל לעולם הבא תהיה הנבואה על כל אדם שנאמר והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).