ויקרא ג:יז מדרש: מדרש תהילים, ספרא, שיר השירים רבה וויקרא רבה

נשקו בר. זה שאמר הכתוב (שיר השירים ז ג) שררך אגן הסהר. למה נמשלו ישראל בחטין דכתיב (שם) בטנך ערמת חטים א"ר אידי מה חטה זו סרוקה מאמצעיתה ומתויימת מכל הפירות שהכל טפילין לה כך ישראל מצויינין באומות עכו"ם במילה ובציצית והכל טפל להם. א"ר שמעון בן לקיש מה חטין הללו כשהן יוצאין לזריעה אין יוצאין אלא במנין וכשנכנסין אין נכנסין אלא במנין כך ישראל כשירדו למצרים ירדו במנין שנאמר (דברים י כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך. וכשעלו לא עלו אלא במנין שנאמר (שמות יב לז) כשש מאות אלף רגלי. ר' חנינא אמר על הדא דר' שמעון בן לקיש למה נמשלו ישראל בחטין. לומר לך בעל הבית שיש לו בן בית אם בא לחשב עמו אין אומר לו כמה משפלות של תבן אתה מכניס לאוצר או כמה חבילות של תבן אתה מכנס לאוצר או כמה חבילות של קש אלא נותן את הקוצים לאש וזורה את התבן לרוח ומהו אומר תן דעתך כמה חטים אתה מכניס לאוצר לפי שהם חיים לעולם. בעל הבית הזה הוא הקב"ה שכל העולם שלו שנאמר (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה. בן בית זה משה שנאמר (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. ומה אמר לו הקב"ה תן דעתך על העכו"ם. לא כן למה שנמשלו בקש יאכלמו כקש ומה עושין לקש מציפין אותו במים שנאמר (תהלים קלו טו) ונער פרעה וחילו בים סוף. ונמשלו כקוצים שנאמר (ישעיה לג יב) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים. אבל ישראל נמשלו כחטין שנאמר (שיר השירים ז ג) בטנך ערמת חטים. לכך אמר לו הקב"ה תן דעתך למנות את ישראל לידע כמה יש בהן. שנאמר (שמות ל יב) כי תשא את ראש בני ישראל. דבר אחר בטנך ערמת חטים. שבולת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך ועליה רחבין וארוכין והשבולת בראש הקנה והקנה שלם מתגאה ואומרת בשבילי נזרעה השדה והעלין מתגאין ואומרין כן אומר להן השבולת הרי הגורן בא והכל מתפייסין ויודעין בשביל מי נזרעה השדה לא עשה זמן הרבה הרי הגורן בא הקש מכניסין לאש והמוץ זורין לרוח ומקיימין את החטין בגורן וכל מי שהוא רואה אותן נוטלן ונושקן. כך אומות העכו"ם הן אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להן והלא כתיב (ישעיה לג יב) והיו עמים משרפות סיד. אבל ישראל לעתיד לבוא משתיירין לבד שנאמר (דברים לב יב) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. דבר אחר בטנך ערמת חטים. ר' יודן אמר ערימת חטים זו תורת כהנים שכל חטאות ואשמות כתובין בו שנאמר (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה. (שם יח) זאת תורת החטאת. (שם ז א) וזאת תורת האשם. (שיר השירים ז ז) סוגה בשושנים. אלו דברי תורה שהן רכין כשושנים. כמה מצוות ודקדוקים יש בו כמה פגולין ונותרין יש בו. אמר ר' לוי בנוהג שבעולם אדם נושא אשה בת כ' או בת שלשים משיוציא יציאותיו הוא בא להזדקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי והוא פורש ממנה מיד ומי גרם לו שלא קרב אליה אי זה כותל יש ביניהם ואי זה סייג ואי זה נחש נשכו ואי זה עקרב עקצו. אלא מי עקצו דברי תורה שהן רכין כשושנה שכתוב בה (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וכן הוא מי שהביאו לו תמחוי של בשר והוא רעב לאכול אמרו חלב נפל בתוכו מיד מושך ידו הימנו ולא טעמו ומי גרם לו שלא לטעום אלא דברי תורה שהן רכין כשושנה. כמה דאת אמר בהן (ויקרא ג יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו. דבר אחר בטנך ערימת חטים. רבי הונא בשם ר' אידי אמר והלא ערימת של אצטרובלין ושל פלפלין יפין מהן ולמה נמשלו בחטין. אלא יכול אדם לחיות בלא פלפלין ובלא אצטרובלין ואי אפשר לעולם לחיות בלא חטים. וכשם שאי אפשר לעולם בלא חטין כך אי אפשר לעולם בלא ישראל:

[ב] "חלבו האליה" – להביא את החלב הסמוך לאליה; זה חלב שבין הפקוקלות, דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר "חלבו האליה" – הוקש אליה לחלב; מה החלב בשני לאוין אף האליה בשני לאוין.

בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, זֶה תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מַה כָּרֵס זֶה הַלֵּב מִכָּאן וְהַכְּרָעַיִם מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וּשְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע. עֲרֵמַת חִטִּים, עֲרֵמָה שֶׁל חֲטָאִים. סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן רַכִּים כַּשּׁוֹשַׁנִּים, כַּמָּה מִצְווֹת וְדִקְדּוּקִים יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כַּמָּה קַלִּין וַחֲמוּרִין פִּגּוּלִין וְנוֹתָרוֹת יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִשֶּׁמּוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא בָּא לִזָּקֵק לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי, וּפוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ מִיָּד, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, אֵיזֶה כֹּתֶל בַּרְזֶל יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְאֵיזֶה עַמּוּד בַּרְזֶל בֵּינֵיהֶם, אֵי זֶה נָחָשׁ נְּשָׁכוֹ, אֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא יח, יט): וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. וְכֵן מִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ תַּמְחוּי שֶׁל חֲתִיכוֹת, אָמְרוּ לוֹ חֵלֶב נָפַל שָׁם, וּמָשַׁךְ יָדוֹ וְלֹא טָעֲמוֹ, מִי גָרַם לוֹ שֶׁלֹא לִטְעֹם, אֵיזֶה נָחָשׁ נְשָׁכוֹ שֶׁלֹא יִטְעֹם, וְאֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב וְיִטְעַם אוֹתוֹ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ויקרא ג, יז): כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.