וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃
משנת ארץ ישראל, מבוא
גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכיי. אמר ליה, אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמן כשפים, מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים שלש טיפים ואומרין לו טהרתה. אמר לו לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו? אמר לו לאו. אמר לו ולא ראיתה אחר שנכנסה בו רוח תזוזית? אמר לו הין. אמר לו ומה אתם עושין? אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזה רוח טומאה היא, דכתיב 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה' וגו' (זכריה י"ג, ב). וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקב"ה הוא.224פסיקתא דרב כהנא, ז, עמ' 74; פסיקתא רבתי, יד; במדבר רבה, יט.