מוסר על איוב ד:ז

ונראה לי לומר, כי מצא רמז בתיבת נא שהוא מיותר, אלא רומז למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"ג ריז, א) על פסוק (איוב ד, ז) זכור נא מי נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו. וזה לשונו, ר' שמעון הוה יתיב ולעי בפרשתא דא. אתא לקמיה ר"א בריה. אמר ליה, נדב ואביהו מאי עבידתייהו בפנחס. אי נימא דלא הוה פנחס בעלמא כד מיתו ובתר אתא לעלמא ואשלים דוכתייהו, לאו הכי, דהא פנחס בעלמא הוה וסגן קאי. אמר ליה, ברי רזא עלאה הכא, והכי הוא דבשעתא דאסתלקו מן עלמא לא הוו מתמטרן תחות גדפי טנרא קדישא, מאי טעמא, בגין דכתיב (במדבר ג, ד) ובנים לא היו להם, דאזעירו דיוקנא דמלכא דהוא אינון אתחזאן לשמשא בכהונה רבה. בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא ועייל בגו כמה אוכלוסין וסלוק לון לגייפן על רומחא לעינהון דכל ישראל, וכל שבטא דשמעון בכמה אוכלוסין דאתו לגביה, פרחה נשמתיה מניה ותרין נשמתין דהוו ערטילאין בלא דוכתא אתכלילו ביה ואתקריבו כחדא ואתהדרת נשמתיה כלילא בתרין רוחין ואתתקפו ביה, כדין רווח דוכתייהו למיהוי כהנא רבא מה דלא אתחזי מן קדמת דנא, וע"ד איהו נקי דלא אתאביד בההוא שעתא ולא אביד רוחיה כד פרחא מיניה, ואיפה ישרים נכחדו, אלין בני אהרן דאהדרו לעלמא מה אבד בחיויי, ועל דא כתיב ביה בפנחס בן בן תרי זימני פנחס בן אלעזר בן, עד כאן לשונו:

וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הַזָּהָב (ב"מ נח): אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ, זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים וְכוּ'. אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִים עָלָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד): זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְגוֹ'. אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁים הֵימֶנּוּ תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם, לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מִיָּמָיו.