מוסר על איוב לא:יג

גַּם מִן הַבְּהֵמָה יַרְחִיק אַכְזָרִיּוּת, כְּדִכְתִיב (משלי יב י): ״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״ – שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ יוֹתֵר מִדַּי, וְשֶׁלֹּא יַרְעִיב אוֹתָהּ. וְכֵן כְּתִיב (שמות כג ה): ״כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (בבא מציעא לב ב): צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְתָא. וְאִם אַתָּה אִישׁ יָראוּי, וְאֵימָתְךָ מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וּמָה שֶׁתְּצַוֶּה עֲלֵיהֶם יְרֵאִים לְהָשִׁיב פָּנֶיךָ – הִזָּהֵר בְּךָ מְאוֹד שֶׁלֹּא לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם הַמַּשָּׂא, וַאֲפִלּוּ לְהָחֵם צַפַּחַת הַמַּיִם, אוֹ לָצֵאת בִּשְׁלִיחוּת אֶל רְחוֹב הָעִיר לִקְנוֹת רַק כִּכַּר לֶחֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כה מו): ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״. וּבָזֶה הֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא יַעֲבֹד אָדָם בַּחֲבֵרוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה, וְלֹא יְצַוֶּה עָלָיו אֶלָּא דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעְתּוֹ. וְעַבְדּוֹ הַכְּנַעֲנִי – מֻתָּר לַעֲבֹד בּוֹ בְּפֶרֶךְ; אַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לִהְיוֹת רַחֲמָן, וְלֹא יַכְבִּיד עוֹל עָלָיו וְלֹא יְבַזֵּהוּ, לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים: לַעֲבוֹדָה מְסָרוֹ הַכָּתוּב, וְלֹא לְבֹשֶׁת (נידה מז א). וִידַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת אַף בִּשְׁעַת מְרִיבָה, וְיִשְׁמַע בְּטַעֲנוֹתָיו. וְכֵן אָמַר אִיּוֹב (לא יג-טו): ״אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי, בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל, וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ? הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ, וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד״.

אסור להטות את הדין, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט. וזה אינו שיך דוקא לדין, אלא לכל אדם עם אשתו ובניו ומשרתיו וכל הסרים למשמעתו, שאם יש להם טענה מספקת אמתית על שלא עשו רצונו כרצונו אין ראוי לכעס עליהם ולחרפם ולגדפם כמנהג הרבה כעסנים. וכתיב (איוב לא יג) אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו: