מוסר על איוב לו:ה

גדול כח בית הכנסת שהוא דוגמת בהמ"ק וע"כ נקרא מקדש מעט שכן דרשו ז"ל בפרק בני העיר (מגילה דף כט) (יחזקאל י״א:ט״ז) ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה התפלה נשמעת שם יותר לפי שהכל מתקבצין שם ואין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס וכתיב (משלי יא) ברב עם הדרת מלך. ובמדרש משלי אמר ר' חנינא בא וראה שבחו וקדושתו של הקב"ה שאע"פ שיש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו אינו חפץ אלא בשבחן של ישראל שנאמר ברב עם הדרת מלך ואין עם אלא ישראל שנאמר (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בשביל שיספרו בעולם תהלתי יצרתים, וכן הכתוב אומר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳) א"ר סימון אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם אני מתעלה בעולמי ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחים אותי באותה שעה הם מלבישין אותי הוד והדר לכך נאמר ברב עם הדרת מלך. וכשם שנבנה בהמ"ק בגובה ההר כך נצטוינו להגביה בית הכנסת יותר מבנייני שאר הבתים שנא' (עזרא ט׳:ט׳) לרומם את בית אלהינו, וכל היושב שם ראוי שיתלבש אימה כי כן נצטוינו ליראה מפני אימת השכינה. וכמו שאמרו ז"ל המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' (תהלים יז) שויתי ה' לנגדי, וזה על המתפלל בכל מקום שהרי שכינה בכ"מ ק"ו במקומות המיוחדים לתפלה ולעבודה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

ח. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ח'): אֵין הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל"ו ה'): "הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס". מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּיחִידִי, מְדַקְּדְּקַין מְאֹד עַל כָּל בְּרָכָה אִם כִּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ כַּהֹגֶן, וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל הַפָּסוּק (תהילים כ"ב י"ח): "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר (מִלְּשׁוֹן כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, שֶׁהוּא יָחִיד), וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם" (שֶׁל רַבִּים). וְיָדוּעַ שֶׁכַּיּוֹם הַטְּרָדוֹת רַבּוּ מְאֹד, וְכִמְעַט שֶׁאֵין מָצוּי לְאִישׁ שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בְּכַוָּנָה כָּרָאוּי, אִם לֹא שֶׁיַּעֲמֹל עַל זֶה הַרְבֵּה, וְכָל אִישׁ הֲלֹא רוֹצֶה, שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ לְמַעְלָה. אִם כֵּן עַל כָּל פָּנִים עָלָיו לְהֵעָזֵר בְּעֵצָה זוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר (שם): "קַל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס".

ולזאת אין נחת מוצא לה' ית' מחיותינו, כי הכל הולך אחר הרוב, ואם לקבל שכר מעט צדקותינו, כדי בזיון וקצף, מי יודע מעמדינו בזה, אולי עונותינו עלתה יותר מידי צדקותינו, כי חסרונותינו בתאוות המדומות אשר יחסר לנו, הוא נובע רק מרגשת חפצת רצונינו, ואם נשובה אחור על כמה מדרגות פחיתות מאתנו, מי יודע אם לא עלה הרבה יותר מדאי על כל צדקותינו, וכל חיותינו הוא רחמי שמים, ובנס אנחנו עומדים, ואולי לאו כל יומא מתרחש ניסא, ולזאת אם נעמיק בדבר הרבה בהתבוננת רב, אשר בכל רגע מאן דלא יליף קטלא חייב, ואין לך שעה שאין המות עומד ח"ו לנגד עינינו – במה נמצא תרופה לתאותנו הלזו היא תאוות החיים, הבוערת בקרבנו כאש בוערת לעורר רחמי שמים, אם לא שנמסור עצמינו לצבור אם מעט ואם הרבה, ואל כביר לא ימאס ובצלם נחיה, ובזכותם נעמוד לאורך ימים: