עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ (פ)
יערות דבש חלק א
אמנם להבין אטה למשל אזני שהתחלנו בו יובן כמ"ש בגמרא דסנהדרין (דף קב ע"ב) רב אשי אמר למחר ליפתח בחברין אתא מנשה בחלמא וא"ל חבירך וחברי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא א"ל לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן ואמר ליה אגמרי לי ולמחר דרישנא לך בפרקא א"ל מהיכן דקדים בישולא והדברים תמוהים דמאי נפקא מיניה אם הוא חברו או רבו ומה ראיה בזה דלא ידע הך למשרי המוציא והדברים תמוהים מאוד אבל יובן במ"ש בגמרא (סנהדרין נט ע"ב) ראה נחש שמלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין ובערוך גורס מסננין לו יין נתקנא בו להבין דלמה בשביל כך אבל תדע כי קודם חטא אדם הראשון לא היה שום אוכל צריך אפייה ובישול כדאמרינן (כתובות קיא ע"ב) לעתיד לבא תוציא ארץ גלוסקאות והטעם כי אין מגרש ארס של נחש כי אם האש כי ארס נחש שרשו יסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית רחוקה מעפר זה למטה מטה וזה למעלה מעלה ולכך אש מגרשת ארסו של נחש לכך אמרו (א"ה אולי הכוונה על שו"ע יו"ד סימן ס' ס"ג) בשר צלי אין בו משום גילוי כי כאשר האש שולטת אין ארס נחש כלל ולא נשאם הטבע לשבת יחדיו וכן יין מסונן מגרש הארס כמבואר בגמרא (ב"ק קטו ע"ב) וכן יין המצונן (ע"ז ל ע"ב) פירוש שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים וא"כ בשולטת בו אש הארס מגורש ולכך ביקש להטיל ארס באדם כדי שימות וישא חוה כנודע אבל בראותו כי אי אפשר כי מאכלו הוא באופן שאי אפשר להטיל בו ארס ולכך נתקנא בהסית עץ הדעת ובחטאו על כל רוב מאכלו נמשך ארס של נחש בזה האופן שאין ראוי להאכילו עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לאו בכל מקומות ואוכלים הארס בשוה ולכך במקצת הם סם המות כי הארס קשה בהם ומקצתו רק באופן הזה שאין יוכשר לאכילה כלל אם לא באפיה ובישול באש לגרש ארס ומקצת אשר בו הארס מיעוט ולכך ראוי לאוכלו חי אבל עכ"פ יש בו שום קצת ארס ולכך אמרו הטבעים כי כל דברים חי בלתי מבושל הם מזיקים ועיין ברמב"ם הלכות מדע מ"ש בזה ובזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו גם מיהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו וא"כ ראוי לברכה כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה וא"כ זה שנמהר יותר חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה ולא שהה עליו סטרא דמסאבא כמו על אחר ולכך זה ראוי לברכה וזה הוא נכון וברור כן הענין בנשמת אדם דהנה תבין דלמה בדורות קדמונים היה להם נשמות יותר גדולות ובהירות בתורה יותר מדורות שאח"כ עד שאמרו (שבת קיב ע"ב) אם ראשונים כבני מלאכים כו' הוא כי בחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בצלו דימא בארסו של נחש וכל דור ודור הנשמות נלקטות ויוצאות חפשי וא"כ הנשמה שממהרת לצאת יותר מן חברתה אף היא יותר טהורה כי לא היה סטרא מסאבא כ"כ שורה עליה כמו על אחרת שאחרה לצאת ואינו דומה מי ששוקע בצואה יום למי ששוקע יומים וזה הענין כאן במכוון גבי המוציא דמי שמיהר לצאת מן הארס כנ"ל הנה ידוע (סוכה נב) דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ובזה יובן כי רב אשי חשב כי מנשה לא היה גדול יותר ממנו וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו ואי דהוי יצרא דעכו"ם מאי שנא בימי רב אשי היה יצר דעבירה ומ"מ היה נלחם נגדו ותודה לאל שלא עמד יצר הרע נגדו וזה שאמר למחר ליפתח בחברין כי חשב כי מנשה בדומה לו אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו וא"כ יצרו היה גדול ממנו ואין ערך לו עם יצרו לזה נתן טעם למה היה דורו גדול מדורו ושאל מהיכן מברכין המוציא מהיכן דקדים בשולו והטעם כמש"ל כי נתמהר לצאת מידי ארס נחש כנ"ל ואף נשמות המוקדמות לצאת יותר חל עליהן רוח קדושה כנ"ל ויצרם גדול ולכך למחר דרש ברבוותא כי יצרם גדול ולכך א"ל אילו הוית התם וכו' דהיה ג"כ מקדים לצאת א"כ היה ג"כ יצרו גדול וגם לו היה אי אפשר לעמוד נגד יצר הרע ובזה דברי הש"ס נכונים חזו וראו בעו"ה מה שבא בהבל ארסו של נחש ויש ב' מיני עבירות באדם אחד מחמת היותו בשר ודם ויסודו מעפר ויש בו מדות העלולים לעפר וכדומה אבל מין אחר מחמת יצר הרע שהוא ארסו של נחש המפתה לאדם לעשות עון בלתי טבעו מעפר דרך משל גאוה אין זה מטבע אדמה קנאה אין זה מטבע אדמה וכהנה רבים החטאים במעלו מעל בה' אשר הכל מצד נחש לא מצד אדמה והנה על מין הראשון אינו כל כך מחטא אדם כי כביכול יש פתחון פה נגדו לאדם שברא האדם מן האדמה וזוהיא היתה טענת איוב (ז כ) נוצר האדם למה שמתני למפגע לך ומה אתנחם על עפר ואפר (שם מב ו) אבל מה שבא לאדם מארס נחש מלבד כי זה מחטא אדם הונחל מאב לבן אף גם יש כח ביד אדם ללחום נגדו דהיינו אם יתבונן אדם במעשיו וכל דרכיו יהיו בדעת ובהשכל לא יגוף באבן רגליו הוא אבן המתעה אבל אם ילך אדם בלי דעת ולא יתן אל לבו הרי יצר הרע גובר עליו וזהו ישופך ראש (בראשית ג טו) ר"ל כשיתן דעתו ומחשבתו אליך לשמור רגליו ישופך ואתה תשופנו עקב שאם יהיה דש בעקביו ולא יתן אל לבו לשמור רגליו מלכוד ישופנו הנחש ולכן מין זה החטא תלוי באדם ועל זה עיקר:
יערות דבש חלק א
כמה מילי מעליא איכא למילף מהך ראשון כי מה מאוד יקבל איש על עצמו בשמחה ובלב טוב בראותו כי הצלחתו עומדת לנגדו ובכל אשר יפנה ירשיע בשביל זה לא יסיר תומתו ויקבל מאהבה עד אשר ישיר בקול זמר לה' שנית שיצטער למאוד אם חבירו נענש על ידו ח"ו וכמו ששמירת גופו עליו לבל ילכדו בעון כן שמירת חבירו עליו כי הכל גוף אחד ועצם מעצמו ובשר מבשרו ואם בשר חבירו יכאב נפשו עליו תאבל ושלישית שישים כל מגמתו בשלימות התורה ומדע לדעת ה' וימאס בכל עניני עולם הזה וצערו ומכאובו כי אהבת התורה תגדל עליו כ"כ עד אשר יהיו שאר דברים עליו כלא כמאמר איוב (מ"ב ו) ונחמתי על עפר ואפר וכבר גזרו חז"ל (ערכין טז ע"ב) כמה שיעור תוכחה עד הכאה והנה עוד חנופה יש שאדם מחניף לעצמו ומצדיק עצמו בדין ואינו רואה חוב לנפשו ועל כל פשעיו תכסה אהבתו המדומה ובאמת שונא לנפשו בזה עד מאד כי מה יועיל באומר לנפשו חף אני מפשע ואני מושלם במעלות וירא אלהים למאוד וה' יודע כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה נעדר מכל חכמות ומה יענה אנוש כזה לומר חדאי נפשי כי כבר מצאה ידי הלא בעו"ה אין רגע בלי פגע עונות ואם יעסוק בחכמה כל ימיו לא ימצא כטיפת מים מחכמת ראשונים וא"כ למה זה ירום לבבו וישכח בכל חסרונות אשר יש לו באמת להכיר יותר מזולתו אך זהו שנופל בסוג ומין השני שהחלנו ויעדנו לדבר בו והוא כת שקרנים אשר בסוג שקר נכלל ג"כ גאוה והן תאומים זה מול זה כי ע"י שקר נולד גאוה כי משקר בעצמו ואומר כמה פעמים לפני אנשים כי הוא חכם וצדיק וסופר וכהנה מהמעלות ותוארים עד בדברו כן פעמים ושלש יהיה זה אצלו מאומת וקבוע בדעתו כאילו לא בדה מלבו בשפת שקר וכאילו דובר מישרים כי כל מה שאדם דש בו להגידו אח"כ נקבע בדעתו מבלי לזכור כי ממנו יצאו הדברים בדוים וא"כ אח"כ ירום לבבו בחשבו למי היקר וכבוד יותר ממני ואל מי תדמיוני ואשוה ובאמת לא כן הוא הוא אמר ולא כן הוא כי אינו צדיק מלוכלך בעונות נעדר ממדע רק מחמת שקרנות נולד לו רמות רוח וכן להיפך כל שקר נולד מגבוה לבב ורמות רוח כי יבוש כאשר ישאלו לו למה עשית כך ולמען יתגדל יכזב לא יודה בעשותו הנבלה וכן בכל דבריו למען ירום ישקר בכל דבריו עד שהרגל נעשה טבע וישקר בכל דבריו אף במה שאינו נוגע בכבודו ולתועלת לו כלל לכן ב' מדות המגונות ורעות בעו"ה הן היו בעוכריו לכל דבר והן התחלות לכל מדות רעות כאשר כתבתי לעיל אם יתפוש אדם מידת אמת ינצל מכל חטא ופשע ואמר במדרש (ב"ר נ' ט) מלאכי השרת בשביל שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום נדחו ממחיצתן שנים רבות ויש להבין מה גיאות יש בכך הלא בהדיא אמרו וישלחנו ה' לשחתה אבל תבין במ"ש בגמרא (ברכות ד ע"ב) גדול הנאמר במיכאל ממה שנאמר בגבריאל דבמיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים ובגבריאל כתיב והאיש גבריאל מועף ביעף יש להבין מה נ"מ אם נאמר ביה טיסה אחת או יותר אבל יובן כי ידוע כי מלאך אחד אינו עושה ב' שליחויות היינו במלאכים בלתי נשגבים אבל מלאכים גבוהים עושים שליחויות הרבה כאחד ולכך מיכאל שעשה בזה שלקח רצפה ושם בפי הנביא ב' שליחויות א' שיסרו על דבר שפתים אך למותר באומרו על עם קדוש עם טמא שפתים והוא דין ועונש ושליחות אחד של רחמים שאמר לו (ישעיה ו ז) סר עונך וחטאתך תכופר ונתן נבואת ה' בפיו כמ"ש המפרשים וא"כ לולי שהיה מלאך נשגב במעלתו לא היה אפשר לעשות בשליחות אחת והיה צריך לעשותו פעמיים זו אחר זו ולכך היה צריך לשתי טיסות לכל שליחות טיסה מיוחדת אבל מיכאל לרוב מעלתו עשה הכל בטיסה אחת ולכך לא נאמר רק ויעף וכו' בעיפה אחת אמנם גבריאל בבואו לדניאל ג"כ פעל שתי שליחויות אחת גלותו גלות ישראל (דניאל ט כד) שבעים שבעים נחתך על עמך ואחת מפלת עכו"ם וטובת ישראל וזה היו שני דברים מתחלפים ולכך לא עשה שליחותו בטיסה אחת רק לכל שליחות טיסה מיוחדת ולכך נאמר מועף ביעף ולא היתה מעלתו כ"כ לפעול שתי שליחויות בפעם אחת וצריך לכל אחת עיפה וטיסה מיוחדת והנה המלאכים הנ"ל היו אחד להפוך את סדום ושני להציל לוט כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות אמנם הם באו ואמרו כי משחיתים אנחנו כאילו על שניהם שליחות הפיכת סדום והצלת לוט כדכתיב (בראשית י"ט טו) ויאיצו המלאכים בלוט וזהו לתוקף מעלתם שהם נשגבים וכדאים לעשות שתי שליחויות כאחד כמו מיכאל וזו לא היה (א"ה צ"ע מתוספות ב"מ פ"ו ד"ה ההוא) ובעבור כן נדחו ממחיצתן כי דובר שקרים לא יכון הרי כמה הקב"ה מדקדק על מדות גאוה ושקר ואיך יעוז איש קרוץ מחומר נבהל לתמורת הזמן רוח עברה בו ואיננו איך יתגאה לומר אעלה על במתי עב אדמה לעליון ברוב גבהותו עד שלא ירגיש בשום תועבה ואיסור אפס תהיה לו לתפארת ווי ווי גאוה ושקר מה רבים חללים הפילו ומה עצמו כל הרוגיה אשרי הגבר ימלט מהם ולא יבוש ויעול בכסופא קמי מלכא קדישא והנה בגדר גאוה הוא ג"כ מבלי להחזיק טובה לעצמו אף דפועל דבר טוב כי מה הוא בערך הטובה שפעל הקב"ה עמו רועו לא יחסר ובפרט כי לולי עזרת ה' אי אפשר לשום גבר לעשות דבר טוב כי מי יקדימני ואשלם לו אמר ה' ודרשו במדרש (ויק"ר פכ"ז ב') עשית מזוזה אני נתתי לך בית עשית ציצית אני נתתי לך בגד וכן הכל באופן שאם לדין יש תשובה שאין להחזיק טובה בעשותו דבר טוב כי כך חובתו והכל מה' אין כאן מצעדי גבר:
שני לוחות הברית
נחזור לדברי הראשונים, ההולך בלא בנים מת הוא בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבאהגה"הואם תקשה אם כן איך עלה על דעת בן עזאי שלא לקח אשה (יבמות סג, ב), הנה מצאתי בזה דברים נעימים מה שכתב המקובל מהר"ש אלקווי"ץ הלוי (שרש ישי עז, ב), ולרוב חביבותם אעתיק עד גמירא. זה לשונו, אמנם אומרו בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות שם), הוא דבר נפלא צריך שתתבונן בו, והוא סוד גדול לא תמצאהו כי אם במעמקי הים הגדול כו' הזוהר ובפרט בספר התיקונים. והדבר כי זה שאמרנו שמי שהולך בלא בנים אין לו תקנה, צריך שתדע שזה יהיה כאשר בא להוליד ולא הוליד. כי אם הוא בא לעולם הזה לקיים מצוה אחרת שחסר לו מקודם, או לקבל כרת או עונש אחר, וכל שכן אם בא להתחסד עם בני דורו, אלה לא יצטרכו לבנים, ולא יענשו אם לא הולידום. ואם הולידום, לא להם יהיה הזרע. ואין זה בכלל הא דאמרינן בבמה מדליקין (שבת לב, ב) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ובנים של אדם מתים כשהם קטנים, ואין זו אשתו ואין אלו בניו. אבל האשה הזאת היא ממי שלא זכה לבנות ואלו לבניו, ועל כיוצא בזה נאמר, מצינו צדיקים במיתתן מולידים, כי כבר מתו בפעם אחרת, ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו. ועתה לא באו כי אם לקיום מצוה כאמור, או לקבל עונש, ועליהם נאמר (שם ח, י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, כי אחרי שנקברו עוד שבו אל העולם הזה. וישתכחו בעיר אשר כן עשו, אינם זוכרים מה שעבר עליהם בשכבר, ואינם נותנים לב לשוב אל ה'. מה שאין כן בצדיקים, כי בבואם הנה נפשם זוכרת אשר היה כבר לעולמים, והנה היא עולה במעלות בית אל. ועל זה תראה הצדיקים מי שיש להם נטיה למצוה ממצוה אחרת, כרבי פנחס בן יאיר בפדיון שבוים (חולין ז, א), כי נפשם דורשת הטוב להם ומה שהיא צריכה, כי על כן באה לעולם הזה. ואלה בהולידם, אינם בניהם, ולא ילקו בעונם. כי על כן אמרו אשתו ובניו, אשתו דיקא, בניו דיקא. וגם אלה לא ירשו עטרת אביהם כבני משה רבינו ע"ה, והוא מבואר כאשר תזכור מה שהקדמנו:
ועל כן השיב בן עזאי שואליו דבר, ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה, ואחרי שהיא נוטה אל עסק התורה, יראה שלזה באה לעולם הזה לא על הבנים. והיא תשובה נצחת עם מה שפרשנו. ויקשה זולתו, כי מי שיהיה טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח מפני שנפשו חשקה בתורה הייטב בעיני ה', הלא תכרת הנפש ההיא ככתוב בתורה. וסוף דבריו אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, מתוק מדבש כאשר תבין את אשר לפניך, צדיקים במיתתן מולידים. אמר, ואם תקשו עלי כי על כל פנים יש ויש מי שלא זכו לבנות והיו באים על ידי אם הייתי נושא אשה, גם יש כמוני מגולגלים אחרים יבאו על ידם. וידוע ליודעים חן כי המגולגלים יקראו אחרים, ואב לכולם (דברים כד, ב) ויצאה והיתה לאיש אחר, מדה כנגד מדה, זה מגולגל וזו מגולגלת. והדין נותן שיקראו אחרים, כי אינם עצמם אבל אחרים, כי על כן סובלים עונות ראשונים, והוא סוד (ברכות ז, א) צדיק ורע לו צדיק בן רשע, כלומר שהיה רשע מקודם, ורשע וטוב לו רשע בן צדיק, שהיה צדיק מקודם, כנדרש בספר הבהיר. והוא אמת ותורתו אמת ודינו דין אמת, ואנחנו לא נדע הצדיק הזה מה היה לפנים, ועל כן נתמה על ייסוריו, ויודע כל נסתרות ישתבח שמו היודע עושה בו דין אמת:
והוא סוד יסוריו של איוב, כי היה סובל עונות ראשונים, ככתוב בספר הסודות, כי היה נפשו של תרח. וכאשר נגלו אליו האלהים והודיעו סוד הדבר, אמר (איוב מב, ו) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, הנני מתנחם אחרי שידעתי שיצא ממני מי שאמר לפניך (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. ועד עת בא דברו, לא ידע מי הוא, והיה קורא תגר, כי היה עצמו צדיק גמור, ולא ידע סוד הדבר. ואף כי כבר התחיל אליהוא להודיע סוד הדבר בכלל, לא הודיעו הפרט הזה. ושמעתי מהרב מהר"ר יעקב בי רב זל"ה ענין נאה ומתקבל במה שאמר אליהוא, באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. כי שתי הכתות צודקות ובלתי צודקות. כי איוב אמת שהיה צדיק, אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בשכבר כמדובר, ועל כן חרה אפו על צדקו נפשו, לא צדקו עצמו, כי בזה הדין עמו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי איוב לא היה רשע, כי נפשו היתה רשע מהפעם האחרת, והוא היה צדיק בפעם הזאת:
ונשוב למה שהיינו בו, כי זהו פירוש דברי בן עזאי, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והוא מבואר מה שלא יתכן בזולת זה. ועל כן לא ימנע אדם עצמו מלעשות פרי, כי מי יגיד לו את אשר כבר היה, ואפשר שצריך לבנים, ואם ילך ערירי לא יכנס בפלטרין של מלך ואין לו מנוח. ועל כן בא גואלו הקרוב אליו והוא אחיו וגאל אותו, כי יביאנו באשתו ממש. וכמה נפלאו דרכיו יתברך בזה, כמובא במעשה רב דרבי חייא ורבי יוסי, כד אערעו ליליא חד במגדלא דצור, רמזתיו בפסוק יעשה ה' עמכם חסד, כי אשתו שהיתה היא עתה אמו, ואחיו שהיה הוא עתה אביו, ונהפכו עליו סדרי בראשית לסבה הוזכרה שם:
ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק הנזכר מדברי האלהיים ההמה, יעלזו חסידים בכבוד, תשכיל ממוצא דבר למה יהיה זה הדבר מיוחד באשת המת מאשה אחרת, והיא כי עוד נשאר רוח האיש ההוא באשה ההיא, ועליו הוא נבנה כמובא שמה. ועל כן הבן הראשון אשר תלד היבמה, בכיון הוא והיא בדבר כהוגן, הוא האיש הראשון, ומשם והלאה הם בני השני, והבן כל זה:
ואחרי שידעת כי הנפשות הן כדמות משפחתו שמה כמדובר, הנה הקרוב מכולם הוא האח. אמנם למה לא יהיה זה באב יותר מהאח, אחרי שהוא הקרוב יותר. כתב הרב רבי מנחם מריקנא"ט ז"ל, דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל, והשיב לו, לפי שיותר דומים המים הנמשכים מזה לזה, ממה שהם דומים אל המעיין שנמשכו משם, וכן המשיל בין האחים והאב. ועוד כתב בזה הרב שם טוב טעם אחר, כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו, ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים. ומעשה יהודה, תמר צדקת היתה. אבל האחים יש להן להוציא ענף זה מכלל ענפיהן, כי לא הוציאו פירותיהם עדיין, עד כאן לשונו:. ויש תקנה קרובה לזה ע"י יבום. ומתחילה צריך לידע כי כל איש מניח רוח באשתו, כי ע"י אשתו היו השלמת שבע הצורות, ונשאר באשתו רוחו לאחר מותו, ובפרט בי"ב חדשים הראשונים, כמו שהאריך בזוהר בענין הסבא בפרשת משפטים, וזה הרוח לוחם עם בעל השני שנושא האלמנה שגם הוא נותן רוחו בה, ואלו הרוחות מתקוטטות, פעם זה מנצח, ופעם זה מנצח:
ועל כן השיב בן עזאי שואליו דבר, ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה, ואחרי שהיא נוטה אל עסק התורה, יראה שלזה באה לעולם הזה לא על הבנים. והיא תשובה נצחת עם מה שפרשנו. ויקשה זולתו, כי מי שיהיה טהור ובדרך לא היה, וחדל לעשות הפסח מפני שנפשו חשקה בתורה הייטב בעיני ה', הלא תכרת הנפש ההיא ככתוב בתורה. וסוף דבריו אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, מתוק מדבש כאשר תבין את אשר לפניך, צדיקים במיתתן מולידים. אמר, ואם תקשו עלי כי על כל פנים יש ויש מי שלא זכו לבנות והיו באים על ידי אם הייתי נושא אשה, גם יש כמוני מגולגלים אחרים יבאו על ידם. וידוע ליודעים חן כי המגולגלים יקראו אחרים, ואב לכולם (דברים כד, ב) ויצאה והיתה לאיש אחר, מדה כנגד מדה, זה מגולגל וזו מגולגלת. והדין נותן שיקראו אחרים, כי אינם עצמם אבל אחרים, כי על כן סובלים עונות ראשונים, והוא סוד (ברכות ז, א) צדיק ורע לו צדיק בן רשע, כלומר שהיה רשע מקודם, ורשע וטוב לו רשע בן צדיק, שהיה צדיק מקודם, כנדרש בספר הבהיר. והוא אמת ותורתו אמת ודינו דין אמת, ואנחנו לא נדע הצדיק הזה מה היה לפנים, ועל כן נתמה על ייסוריו, ויודע כל נסתרות ישתבח שמו היודע עושה בו דין אמת:
והוא סוד יסוריו של איוב, כי היה סובל עונות ראשונים, ככתוב בספר הסודות, כי היה נפשו של תרח. וכאשר נגלו אליו האלהים והודיעו סוד הדבר, אמר (איוב מב, ו) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, הנני מתנחם אחרי שידעתי שיצא ממני מי שאמר לפניך (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. ועד עת בא דברו, לא ידע מי הוא, והיה קורא תגר, כי היה עצמו צדיק גמור, ולא ידע סוד הדבר. ואף כי כבר התחיל אליהוא להודיע סוד הדבר בכלל, לא הודיעו הפרט הזה. ושמעתי מהרב מהר"ר יעקב בי רב זל"ה ענין נאה ומתקבל במה שאמר אליהוא, באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. כי שתי הכתות צודקות ובלתי צודקות. כי איוב אמת שהיה צדיק, אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בשכבר כמדובר, ועל כן חרה אפו על צדקו נפשו, לא צדקו עצמו, כי בזה הדין עמו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי איוב לא היה רשע, כי נפשו היתה רשע מהפעם האחרת, והוא היה צדיק בפעם הזאת:
ונשוב למה שהיינו בו, כי זהו פירוש דברי בן עזאי, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והוא מבואר מה שלא יתכן בזולת זה. ועל כן לא ימנע אדם עצמו מלעשות פרי, כי מי יגיד לו את אשר כבר היה, ואפשר שצריך לבנים, ואם ילך ערירי לא יכנס בפלטרין של מלך ואין לו מנוח. ועל כן בא גואלו הקרוב אליו והוא אחיו וגאל אותו, כי יביאנו באשתו ממש. וכמה נפלאו דרכיו יתברך בזה, כמובא במעשה רב דרבי חייא ורבי יוסי, כד אערעו ליליא חד במגדלא דצור, רמזתיו בפסוק יעשה ה' עמכם חסד, כי אשתו שהיתה היא עתה אמו, ואחיו שהיה הוא עתה אביו, ונהפכו עליו סדרי בראשית לסבה הוזכרה שם:
ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק הנזכר מדברי האלהיים ההמה, יעלזו חסידים בכבוד, תשכיל ממוצא דבר למה יהיה זה הדבר מיוחד באשת המת מאשה אחרת, והיא כי עוד נשאר רוח האיש ההוא באשה ההיא, ועליו הוא נבנה כמובא שמה. ועל כן הבן הראשון אשר תלד היבמה, בכיון הוא והיא בדבר כהוגן, הוא האיש הראשון, ומשם והלאה הם בני השני, והבן כל זה:
ואחרי שידעת כי הנפשות הן כדמות משפחתו שמה כמדובר, הנה הקרוב מכולם הוא האח. אמנם למה לא יהיה זה באב יותר מהאח, אחרי שהוא הקרוב יותר. כתב הרב רבי מנחם מריקנא"ט ז"ל, דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל, והשיב לו, לפי שיותר דומים המים הנמשכים מזה לזה, ממה שהם דומים אל המעיין שנמשכו משם, וכן המשיל בין האחים והאב. ועוד כתב בזה הרב שם טוב טעם אחר, כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו, ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים. ומעשה יהודה, תמר צדקת היתה. אבל האחים יש להן להוציא ענף זה מכלל ענפיהן, כי לא הוציאו פירותיהם עדיין, עד כאן לשונו:. ויש תקנה קרובה לזה ע"י יבום. ומתחילה צריך לידע כי כל איש מניח רוח באשתו, כי ע"י אשתו היו השלמת שבע הצורות, ונשאר באשתו רוחו לאחר מותו, ובפרט בי"ב חדשים הראשונים, כמו שהאריך בזוהר בענין הסבא בפרשת משפטים, וזה הרוח לוחם עם בעל השני שנושא האלמנה שגם הוא נותן רוחו בה, ואלו הרוחות מתקוטטות, פעם זה מנצח, ופעם זה מנצח: