יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (ס)
שני לוחות הברית
וידבר משה וגו' איש כי ידור נדר וגו' (במדבר ל, ב-ג). איכה רבתי (ב, יד) א"ר אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה. לפי כשגלו יכניה מינהו המלך נבוכדנצר לצדקיה על ה' מלכים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כז, ג) ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל צידון ביד מלכים הבאים ירושלים אל צדקיה מלך יהודה. והוא עליל ונפיק בלי רשות. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי. א"ל אשתבע לי דלית את מפרסים לי. אשתבע ליה. ובמה השביעו, ר' יוסי בר חנינא אמר במזבח הפנימי, והוון ה' מלכין יתבין ומפרסין ליה בנבוכדנצר. קדם צדקיה ואמרי ליה לא יאייא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאייא מלכותא, דאת מזרע של דוד. אף הוא מפרסים לנבוכדנצר, ואמר אנא חמיתיה דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. שלחון מיד ואמרון ליה למלכא ההוא יודאי דהוה עליל ונפיק בלי רשות קדמך, אמר לן אנא חמיתי לנבוכדנצר דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. הדא הוא דכתיב (מ"ב כד, כ) וימרוד צדקיה במלך בבל. מיד בא וישב בדפנו של אנטוכיא, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. אמר להם, דרשו לי את התורה. מיד היו קורים פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו. וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר להם אי בעי למהדר ביה, יכול או לאו. אמרו ליה, ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. אמר להם, דומה לי שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי. מיד גזר והורידן לארץ, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב (שם לז, לד) וישם שק במתניו. מה עשו להם, קשרו שערן בזנבי סוסיהן והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) הורידו לארץ ראשן בתולת ישראל, עד כאן:
שני לוחות הברית
איכה יעיב (איכה ב, א), צרות העדר התורה. השליך משמים (שם), היפך (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגומר. הדום רגליו, במתן תורה ותחת רגליו וגומר (שמות כד, י). נאות יעקב (איכה ב, ב), הם בתי מדרשות והם מבצרי נטורי קרתא. ישבו לארץ (שם י), עובדא דסנהדרין במאמר שאנו בו. למי עוללת כה (שם כ), כה תאמר להם. מה אעידך (שם יג), אף האומות מודים רק עם חכם ונבון (דברים ד, ו). ומן א"ב זה התחיל להקדים פ' לע', במתן תורה פיהם שאמרו נעשה קודם לנשמע לראות בעין, ועתה בעובדא דבר קמצא (גיטין נו, ב) אמרי ליה בניב שפתים, ואמרי ליה בדוקין שבעין. הראשון סובר הקדמות פ' לע' הוצאת דיבת שקר גרם החורבן. ואמרי ליה אף אם לא הקדימו והיו אומרים אמת, היו נענשים מכח לשון הרע. ומה שהקדים הכתוב להודיע קושטא דמילתא דהכי הוה:
שני לוחות הברית
וקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב"ת ציון, ב"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות: