מוסר על איכה ג:ח

ומפני חטאינו גלינו מארצנו כו', כי על כולם עברו ישראל. תורה, דכתיב (ירמיה ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמרו רז"ל (איכה פתחיתא ב) הלואי שאותי עזבו כו'. המאור שבה כו'. עבודה, דכתיב (ישעיה א, יא) בזית קדשי למה לי רוב זבחיכם וגו'. והעם מקטרים וגומר. וגמילות חסדים, דכתיב בהושע (ד, א) כי אין אמת ואין חסד ואנשי אמת נאספו. דין, כדכתיב (ישעיה א, כג) שריך סוררים וגו' וריב אלמנה לא יבוא. אמת, דכתיב (שם נט, טו) ותהי אמת נעדרת, כי אין אמת ואין חסד. שלום, (איכה ג, יז) ותזנח משלום נפשי קוה לשלום ואין, ובעון שנאת חנם נחרב בית שני. תשובה, כל הנביאים הזהירו השכם ושלוח. תפלה, (ישעיה א, טו) גם כי תרבו תפלה וגו'. שתם תפלתי (איכה ג, ח). אל תתפלל בעד העם הזה (ירמיה ז, טז). צדקה, (ישעיה מו, יב) שמעו [אלי] אבירי לב הרחוקים מצדקה, ואבירי לב היינו רשעים, כדאמר רב יהודה סוף פרק היה קורא (ברכות יז, ב), וכתיב (ישעיה מח, א) לא באמת ולא בצדקה. וכפרו באמונתו, עבדו עבודה זרה:

וצריך אדם ליזהר שלא יכה את אשתו, ולא יקללנה, ולא יחרפנה, ולא יונה אותה, אפי' בדברים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, אמ' רב, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

וכבר נתבאר זה בספר קול בוכים, בפסוק (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. והענין, שבודאי אף בחורבן היו כמה חכמים וחסידים גדולים שהיו מתפללין תפילות גדולות, אבל אלו ב' נשים ענו לציון כי גבר קטרוגם ולא הועיל שום ענין להעלות התפילות, והיה מקויים (שם ג, ח) שתם תפילתי. ובמקום אחר רמז (שם א, ה) אויביה שלו, וביאר בקול בוכים כי אלו הנשים תמיד לוחמות זאת עם זאת כי הם ב' הפכים. מחלת היא הכל מחולות ושמחה, וממנה נמשכים אותן הלצים ובעלי משתה וטוב הרוג בקר ושחוט צאן. ולילית הוא להיפך לשון יללה, וממנה נמשכין בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן, על כן הם לוחמים ביחד. ויש בזה תועלת לתפילת ישראל, כי מכח שהם טרודים ביחד אינם משגיחים כ"כ על קטרוג ישראל ואז אפשר לתפילה לעלות. אבל בזמן החורבן אז אותן האויבים שלו, עשו שלום ביניהם על כן סתם התפילה: