מוסר על איכה ג:לט

ואל אלו הג' יתבארו הפסוקים (איכה ג, לט-מ), מה יתאונן אדם חי וגומר. נחפשה וגו'. אמר, מה יתאונן אדם חי, רצה לומר למה יתאונן על צרה, די שהוא חי. ואמר דרך כלל, שהתכלית גבר על חטאיו, זהו התכלית מהעצבון. ואחר כך פירש ואמר, נגד הטעם הראשון אמר, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה על חטאתינו הראשונים. אבותינו חטאו, גם אנחנו בסוד הגילגול, עיין בקול בוכים. ונגד טעם הב' אמר (שם מא), נשא לבבנו אל כפים, דהיינו יגון לבנו כאלו היה בפעולה. ונגד טעם הג' אמר (שם מב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, כי זהו לטובה, כי אלו היה סליחה היה נשאר הפגם בשרשו ואז לא היה האור נזדכך, רק השמרים מעורבים ביין ולא היה מתהפך הזדון לזכות, על כן אתה שאנו דבקים בך, כי הנשמות חלק אלוה ממעל והיה לך ה' לאור עולם לא סלחת, כדי שיסתלק הפגם לגמרי:

והנה שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י יב): "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויש סבות שעליהם תתעורר השנאה בין איש ובין אחיו, והכל הבל ורעות רוח. יש שונא מחמת שכנגדו חטא כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, אי לזאת כבר צותה תורה (ויקרא יט יח): לא תקם ולא תטר. ופרשו הטעם, כי האדם ההוא מכרח במעשיו, ושליחותא דרחמנא עבד, כי ה' אמר לו קלל, ורע מזלו גרם לו שיגלגלו חובה על ידי חיב, וכיון שכן אין מקום לשנא את חברו, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ומה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ויש שונא מחמת קנאה, וכסבור שעל ידי חברו נקפחת פרנסתו, ואין זה אלא מקטני אמנה כאשר נבאר בערך "אמונה" בסיעתא דשמיא. ויש שונא מחמת שרואה את חברו שאינו הולך בדרך טובה, ואי לזאת החי יתן אל לבו כי גם הוא חסר חסרונות ועדויין לפי ערכו, כי הכל לפי מה שהוא אדם, פלס ומאזני משפט ביד ה' (משלי טז יא), ואם לחברו תקפו יצרו ועובר על דעת קונו ולו הטה ה' חסד והנחהו בדרך אמת, הלוא יש לו לשלם תודות לה' ולהזהר בדקדוקי המצוות כחוט השערה כפי ידיעתו והשגתו ועזר משדי שהיה לו, ולא לבזות ולשנא את אחיו בלבבו, כי לא התר לשנא רק לרשע שלאחר שמוכיחין אותו כמה פעמים אף על פי כן הוא עומד במרדו ומכעיס לפני אבינו שבשמים וגורם צער השמים, אבל לשאר כל אדם אסור לשנא. וכבר הפליג התנא בגנות השנאה עד שאמר (אבות ב, יא) שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם:

ובכלל מצות אבלות הוא כי ימות לו מת שחיב להתאבל עליו, שישמר לקים דיני אבלות על מתכנתם, כמו שתקנו חז"ל, כמפרש בשלחן ערוך (יו"ד סי' שמב). ורבים מעמי הארץ לא ידעו להזהר מחמת חסרון ידיעה, ולומדים דברי תורה ונועלים סנדל של עור ומבקשים להסיח דעתם מן האבלות. ולו חכמו ישכילו, כי בזמן שמדת הדין מתוחה עליו צריך לזהר ביותר לקים כל דבר כתקונו ולקבל עליו דין שמים, ובכה יבכה שלשה ימים לבכי, יתאונן אדם חי גבר על חטאתיו, וכל שבעה ימים יתעסק בהספד לספר שבחי המת וכל אשר נמצא בו דבר טוב, וילמד בדיני אבלות או בדברים הרעים, באפן שלא יסיח דעתו מן האבלות, שהרי אסרו לשוח אפלו שיחת הילדים כדי שלא יסיח דעתו, וכאשר יקים דברי חכמים מבטח לו שלא יוסיף לדאבה עוד. וראוי לכל אדם כי מתרע בה מלתא, חס ושלום, שיבקש ספרי דיני אבלות. ואם אינו יודע בלשון הקדש, יבקש ספרי לעז, כגון שלחן ערוך בלעז וספר "מעם לועז" פרשת ויחי וכדומה. וזה כל האדם, שיבקש לדעת את אשר יעשה כדת מה לעשות מפי סופרים או מפי ספרים, ולא יעבר על דעת קונו, ובזה יהיה השמחה במעונו: