מוסר על איכה ה:טז

תוכחת מוסר על אלה (ואלה) אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (איכה א, טז). יבכה אדם תמיד על עונותיו, ויבכה תמיד על חורבן הבית, כי זה גורם זה, כי אלו היה המקדש היתה הקדושה מתפשטת וצדק ילין בה, לא לן אדם בירושלים וחטא בידו (ב"ר כא, כא), והיתה רוח הקדושה והנבואה שורה. ועתה בעוונותינו חסרנו כל אלה, נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו (איכה ה, טז), כי במה יתכפרו עוונותינו העצומים, ואנחנו טמאים אין לנו טהרה, ונתרחקנו מעל שלחן אבינו, על כן אין לנו תקנה אלא להיותינו סור מרע ועשה טוב, ולהיותינו נכנעים שחים עד לעפר, ולקדש את עצמינו בכל מה דאפשר שיהיה גופינו כלי מוכן לקבל קדושה מאחר שהוא ציור המשכן כמו שכתבתי לעיל. ואל יחסרו ממנו הקרבנות, הן בגופנו סוד התענית. הן בדבורנו סוד ונשלמה פרים שפתינו, קריאת פרשיות הקרבנות בהבנה עם וידוים גדולים ובכיה רבה, כי הבכיה בסוד ניסוך המים. הן במחשבתינו להיות לנו לב נשבר ונדכה, וכמו שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. על כן לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:

וקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב"ת ציון, ב"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות:

הנה דברי ריש גלותא יש להבין על שני דרכים, אם כפשוטן כלילא מנלן דאסור משום החורבן. או יש בהם רמז על תלמיד חכם שמיתתו גם כן כחורבן הבית ומחויבין להתאבל עליו כל ישראל. והיה מקובל הריש גלותא דאז כלילא אסור לכולי עלמא בימי הספידו ואבלו, מה שאין כן כלילא דאסור מחמת חורבן הבית אינו אסור אלא לחתן דוקא, כמו שכתבו התוספות, וכמבואר בטור אורח חיים סימן תק"ס שלא אסרו אלא כשיש ריבוי שמחה. וטעם איסור כלילא באבל תלמיד חכם לכולי עלמא, משום שעליו נאמר (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו וגו', ורז"ל אמרו (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. וכבר נודע שהנשמה בבואה לזה העולם היא ערומה, והאדם מלביש אותה במעשיו בצאתה מגופו. אם הוא חוטא, אז מלבישה בבגדים צואים הנעשים מהעבירות. ואם הוא צדיק, מלבישה בבגדי כבוד הנארגין ממעשי המצות, והם סוד בגדי תלמידי חכמים. ומגודל המצות ופנימיותה נעשים עטרות, וכל צדיק משים עטרה על ראשו אותה העטרה הנעשית מגודל מצותיו. זהו שאמרו ועטרותיהן, ולא ועטרות, רק עטרותיהן שעשו בעצמם. והתלמיד חכם נקרא כהן גדול כאמרו רז"ל (מנחות קי, א) כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו'. הרי תלמיד חכם הוא כהן וקוראהו כהן גדול, כי מעלת הלימוד היא אפי' יותר ממעלות כהונה גדולה כמו שאמרו רז"ל (הוריות יג, א) תלמיד חכם ממזר קודם כהן גדול עם הארץ, וכהן גדול שלמעלה מיכאל מקריב נשמתו, על כן כשמת רבי בטלה הכהונה כו'. כך הוא טעם האיסור, מכל מקום שאל מנלן לנו: