נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃
מנורת המאור
טעם הענויים. אמ' קרא בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וענוי מתפרש לעניינים הרבה. יש ענוי בעבודה קשה, ויש ענוי בהליכת דרכים, שנא' (תהלים קב, כד) ענה בדרך כחי, ויש ענוי בבית האסורים, שנא' (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו, ויש ענוי לאשה אם יבא עליה איש שלא ברצונה, שנא' (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. אבל בכאן לא צוה על אחד מאלו שאלו הן ענויי הגוף, ולא צוונו [אלא] על ענויי הנפש, שנא' ( ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם. וענוי הנפש ברעב, שנא' (ישעיהו נח, י) ונפש נענה תשביע, הא למדנו שענוי הנפש היא ברעב. וגרסי' במס' יומא, משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם, ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה להלן רעבון, אף ענוי האמור כאן רעבון. וגרסי' במדרש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהן אבוד נפש, ואיזו זו, זו אכילה ושתיה. ועוד למדנו מתענו את נפשותיכם, אמ' תענו ולא אמר תצומו, מלמד שבא להוסיף ענוי אחר עם הרעבון. וכלל הכתוב עם ענוי הרעב ענויים אחרים, והם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. דתנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ומפרש בגמ' היינו ענוין כנגד מי, אמ' רב חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה, והם שנים בפרשת אחרי מות, ושנים בפר' אמור אל הכהנים, ואחד בפרשת פנחס. ומקשי' בגמ' הני חמשה הוו, ואנן שיתא תנן. לא קשיא, שתיה בכלל אכילה היא, שנא' (דברים יד, כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת, ויין ושכר אע"פ ששותין אותן, אמרן הכתוב בכלל אכילה.
שני לוחות הברית
וכבר נתבאר זה בספר קול בוכים, בפסוק (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. והענין, שבודאי אף בחורבן היו כמה חכמים וחסידים גדולים שהיו מתפללין תפילות גדולות, אבל אלו ב' נשים ענו לציון כי גבר קטרוגם ולא הועיל שום ענין להעלות התפילות, והיה מקויים (שם ג, ח) שתם תפילתי. ובמקום אחר רמז (שם א, ה) אויביה שלו, וביאר בקול בוכים כי אלו הנשים תמיד לוחמות זאת עם זאת כי הם ב' הפכים. מחלת היא הכל מחולות ושמחה, וממנה נמשכים אותן הלצים ובעלי משתה וטוב הרוג בקר ושחוט צאן. ולילית הוא להיפך לשון יללה, וממנה נמשכין בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן, על כן הם לוחמים ביחד. ויש בזה תועלת לתפילת ישראל, כי מכח שהם טרודים ביחד אינם משגיחים כ"כ על קטרוג ישראל ואז אפשר לתפילה לעלות. אבל בזמן החורבן אז אותן האויבים שלו, עשו שלום ביניהם על כן סתם התפילה:
שני לוחות הברית
ועתה אבאר סוד הענין באריכות. רבותינו ז"ל אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג, ח) שתם תפילתי, חוץ משערי דמעות. ועל זה יהיה סובב הפרשה. ואקדים לך מה שכתוב בספר קול בוכים בפסוק (שם ה, יא) נשים בציון ענו, וזה לשונו, איתא בזוהר הם שתי אישות הזימה הלא המה לילית ומחלת בת ישמעאל. וכתבו המקובלים, שלילית הולכים עמה ת"פ כתות של מלאכי חבלה כמנין לילית, והיא הולכת ומיללת וכולן עונות אחריה. וכן מחלת הולכים עמה תע"ח כתות כמנין מחלת, וכולן מחוללות בחלילים, אלו מייללים כשמה לילית, ואלו מחללים במחולות כשמה מחלת, והנשים הללו אינן פוגעות אלו באלו לעולם, הגם כי מלחמה עצומה ביניהן, זולתי ביום הכפורים פוגעות אלו באלו ומתקוטטות יחד, ובין דין לדין עולה תפילתן של ישראל בלי קטרוג. והנה כשהאדם חוטא, אומרים לנשים הללו נשים שאננות קומנה (ישעיה לב, ט), כלומר אתנה נשים למה תהיו שאננות קומו והחריבו את העולם. וזה (שם ג, יב) ונשים משלו בו. ושמעתי ממורי זלה"ה, שהנשים הללו הם נשיהם של שנים אנשים מרגלים, והם תרין מאללי ארעא דאיתא בזוהר, והם שני שעירי י"ה כמבואר בפרשת אחרי מות. וכשיהושע רצה ליכנס לארץ, תכף נכנעו אלו השנים אנשים מרגלים ונכפפו תחת יד ישראל, ובאו והתנפלו לפני יהושע ואמרו הננו לך לעבדים. אמר להם יהושע, איני מתרצה בזה לבד, אלא שאשלח שני אנשים פנחס וכלב ויתלבשו בכם ואתם תפילו מוראכם וחתכם על כל יושבי הארץ, כדי שתהא נוחה ליכבש. וכן עשו. ותדע זה מענין הפסוקים, כי המרגלים הלכו לחפור את הארץ, ולא חפרו כלל, וכלם נמוגו כדונג מפני האש, שהרי הם באו העירה ועלו בקיר החומה כי שם בית רחב, וכל הארץ אשר היו נמצאים עם רחב לא קמה עוד רוח מפניהם, מלמד דלא אקשו כדפי' בגמרא (זבחים קטז, ב). הרי שהטילו בלבם מורא ופחד כי לא קמה עוד רוח מפניהם, הרי הם נכנעו ועשו מה שצוום: