מוסר על איכה ה:יח

ומזה נלמד טיב תפלה כי מלבד ששיכור אל יתפלל כאשר נהגו ברוב סעודות וגם בסעודת פורים שאינם מתפללין מעריב רק לאחר גמר סעודה ובפרטות בסעודת מוצאי שבת בסעודה ג' כי יאכלו וישתו עד חצי הלילה ואחר כך יתפללו מעריב איה איפוא קריאת שמע דאורייתא ברעותא דלבא ואיה איפוא תפלת ערבית וכהנה הבדלה במוצאי שבת ובעו"ה בלא"ה לית ליה כונה שלמה בתפלה מכובד הגלות כאומרם (עירובין סה) יכולני לפטור כל העולם כולו מדין תפלה דכתיב שכורת ולא מיין ולכן כל תפלותינו בלא לב עד שאמרתי בדרך הלצה (איכה ה יח) על הר ציון ששמם שועלים הלכו הרצון בית הכנסת ובית המדרש נקראים שערי ציון כנודע בדברי חז"ל (ברכות ה) וידוע במשלי שועלים כי השועל אמר ששכח לבו בביתו וזהו על הר ציון ששמם דהיינו בית הכנסת אנשים שהלכו שמה להתפלל הם שועלים שהלכו ושכחו לבם בבית ומתפללים בלי לב ובאמת כל תפלותינו עכשיו רק בפה ולא בלב וזה הוא (תהלים קכו א) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי נרגש כי התפללנו בלי לב רק בפה כחלום שאמרו (ברכות נה ע"ב) הכל הולך אחר הפה לכן בינו נא נבוני עם ודעו כי אין דבר במקרה ובפרטות לעם קרובו ישראל והכל בהשגחת ה' בפרטיות ואם כן אף תפלתינו צריכה להיות בפרטיות בהשגחה ולא במקרה וביחוד כאשר הזהרתי זה כמה פעמים על פירוד לבבות ושנאת ישראל בעו"ה ואם ישראל באגודה אחת בלב תמים אין אומה ולשון שולטת בהן ואפילו אותו רשע הרגיש בזה ובלשונו אמר למלך (אסתר ג ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים הן בפירוד בלי חיבור ואגודה וגם אסתר המלכה הרגישה בזה ואמרה (שם ד טז) לך כנוס את כל היהודים שיהיו באגודה אחת ואז יהיה קשר רשעים מנותק וכן האמת כי הכל בלב תמים עבירה גוררת עבירה כי הכל נעשה טבע אם ידבר אדם עם חבירו דברי שלום אחוה וריעות ובקרבו ישים אורבו א"כ הרי הוא מורגל להיות פיו ולבו בלתי שוים אף גם בבואו לבית הכנסת להתפלל או לתורה כבר הורגל שיהיה פיו חלוק מלבו הרי דבר שפתים בלי לב כלל ולעומת זה המרגיל עצמו מבלי לדבר דבר אשר אין לבו עמו גם בתפלה ודברי חפץ יהיו פיו כלבו ובפרטות ראוי לאדם לבל יחשוד בכשרים אמרינן (ב"ר פנ"ח ג) מפני מה זכתה אסתר למלכות תבא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינות ויש להבין מה ענין שרה לזה וביותר תמוה וכי זכות היא לאסתר שהגיעה למלכות ונלקחה מחיק מרדכי הצדיק ונביא לה' ונבעלה לנכרי ערל וטמא בגוים צר לישראל ח"ו לומר על אותה צדקת זכות שנבעלה לנכרי אך ענין השאלה לא היתה על תחילת לקיחה כי זה מבואר שהיה בשביל הצלת ישראל ומגלגלין זכות ע"י זכאי אבל השאלה שכבר בטלו דת המן למה זה היה כי אחשורוש שמע לקולה בכל אשר צותה ובקשה ממנו אסתר אין דבר נאצל ממנה ואין זה מדרכי מלכות במדינות ההם כי אין עסק להאשה כלל בעניני מלכות וטיב מדינות ולא ישמע כלל המלך בקולה בדבר הזה רק אין לה אלא לקשט עצמה וכדומה מענייני נשים העומדים לחשק המלך אבל לא זולת ובמה זכתה אסתר שמלכה כי באמת היא היתה מלך כי אחשורוש מסר הכל ממש בידה באומרם (מגילה ד) בכתיבת המגילה שחששו הז"ל לקנאה בין האומות והיא השיבה כבר כתבתי על דת מלכי פרס ומדי הרי שידה היתה שלוחה בכל ענייני מלכות מבלי נעדר דבר והתשובה כי הקב"ה עשה זאת להיות כי אנחנו יודעים כי אסתר כשרה וצדקת כי לא נבעלה למלך רק באונס וסוף שהיה ברצון היה ע"פ הוראת מרדכי וב"ד אך אז המוני עם דברו סרה על אסתר כי לא האמינו לומר שהכל באונס רק אמרו חשק המלכות והמלך בערה בקרבה ונבעלת ברצון והנבעלת לנכרי ברצון קשה לפרוש והכל ברצונה וקשורה בו ככלב ח"ו ולסתום פי דוברי נבלה עשה השם שמסר לה המלך ממש כל ממשלו בידה וזה לאות כי לא חטאה בעבירה כדאמרינן (ויק"ר כג כט) ביוסף הצדיק פה שלא נשק לעבירה על פיו ישק כל עמי ידים שלא שמשו בעבירה וכו' וזהו הכל בשביל שלא חטא כידוע ומזה נלמד ההיפוך כי פה נושק לעבירה לא יזכה להיות על פיו ישק כל העמים ולכך בראות כל העמים כי זכתה אשר על פיה ישק כל העמים ומזה ראיה ברורה שלא חטאה ולכך זכתה למלכות וכן הדבר בשרה כי לכך היתה כל כך זמן ארוך בכחה ותוארה כמ"ש רש"י ומדרש הוא כי ליצני דור ואומות העולם אמרו כי זנתה שרה עם פרעה ואבימלך להיותה נסתרת אתם וידוע כי בעון זנות היא מתנוונת והולכת ושנות רשעים תקצרנה לצבות בטן וכו' ולכך האריכה ימים בתואר וקומה לדעת צדקה והישר מפעלה ולהיות כי גם זה קרה לאסתר כמ"ש ולכך אמר תבוא בת בתה של שרה וכו' כי מקרה אחד לשניהם והבן ומזה נלמד לבל נחשוד לשום אדם היותו בחזקת כשרות בשום דבר רק חובה עלינו ללמד עליו זכות בכל יכולתינו הן על חברינו תלמידנו רבותינו אבותינו ולשמוע בקול היועץ טרם דן חבירו ראו אחשורוש היה בכעס על ושתי כנודע ובכל זאת אמר (מגילה יב ע"ב) לבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים כדת מה לעשות בושתי אף כי הוא מלך ואין מוחה ובפרט דבר הנוגע לעצמו ואשתו כגופו (ברכות כד כתובות סו מנחות צג ע"ב בכורות לה ע"ב) וכן יעשה כל אדם אם חבירו גמלו רעה ביזהו והכהו לא יעשה דין לנפשו כי אם ישאל לחכמי דור מה משפט איש הלזה ויחתור בעצמו בכל יכולתו למצוא לו זכות ופדיון נפשו כי יש להבין מה ענין קביעות חדשים ועיבור שנים למיתת ושתי ונראה כי בלא"ה יש להבין בשני סעודות שעשה אחשורוש אחת מתחלת ק"פ יום ובמלאותם חזר ועשה שבעה ימים ואז ביום השביעי הוטב לבו ולמה לא עשה כן בכל ק"פ ימים וגם יש להבין בתחלה באמרו (אסתר א א) ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש וכו' בימים ההם כשבת המלך אחשורוש וגם כל הפסוק מיותר הוי ליה להתחיל בשנת שלש למלך אחשורוש המולך על קכ"ז מדינות עשה משתה וכהנה מצינו בספרי מלכים אחרים אמת כי במדרש אמר ויהי בימי אחשורוש וכו' דא עקתא פירוש צרה המולך מהודו וכו' דא רווחא פי' רוח והצלה וצריך פירוש אמנם כבר נודע מה שאמרנו בפירוש הפסוק (איכה ה ח) עבדים משלו בנו פורק אין מידם והוא כי אמרינן (סנהדרין קד ע"ב גיטין נו ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש ופירוש במדרש הנעלם הקב"ה לוחם בו בשביל ישראל ואין כבוד של הקב"ה ללחום עם מלך שפל ולכך מגביה ועולה כמו שהיה בפרעה וסנחריב וכו' ונראה דזה פירוש הפסוק (עובדיה א ה) אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך והיינו כי הגובה שלך היה כדי להורידך משם כי אין כבודי ללחום רק עם מלך גדול גבוה ולפ"ז כי אמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש כשרצון של הקב"ה ללחום עמו אבל כשאין קב"ה רוצה לפדות בניו אזי אין מגביהו וזהו עבדים משלו בנו וקשה הא סופם להיות חורים וסגנים כי המיצר לישראל נעשה ראש וע"ז אמר הפסוק פורק אין מידם וא"כ אין הקב"ה מגביהם והרי הן עבדים לעולם ומ"מ מושל בנו וזהו ענין כי אחשורוש לא היה ראוי למלוכה כמבואר בגמרא (מגילה יא) רק להיותו צורר לישראל נעשה ראש לכל המלכות אך זה מורה כי יהיה בזמנו פורק ופדות לעמו כי לולי כן אין הקב"ה מגביהו וזהו ויהי בימי אחשורוש כי הדיוט היה אינו ראוי למלוכה רק היה צורר ובכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא וי (מגילה י ע"ב) כי צער היה לישראל בימיו לכך המולך מהודו ועד כוש כי המיצר לישראל וכו' וזהו אומרם (דף יא) הוא אחשרורוש המולך כי חז"ל דרשו (ילק"ש ח"ב רמז ת"ח רמ"ה) מלת אחשורוש שנעשו ישראל רשים בימיו וא"כ הוא שם זה שהרע לישראל גרם שמלך וכו' אך זה הוא לאות כי יהיה בימיו פורקנא על זה אמר במדרש דא רווחא והצלה אמנם לדרכינו נראה כי אמרו בגמרא (דף טו ע"ב) עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ בין המלכות זה בנין בית המקדש ויש להבין מה ענין חוצץ למלכות ולולי דברי הגמרא נוכל לפתור כמ"ש בפרקי דר"א (ע"ש בפ' יא) כי רנ"ד מלכיות יש בעולם ובכולן מלך אחשורוש וכאשר ביטל בנין בית המקדש ענשו השם שחצי המלכות מרד בו ולא מלך רק על קכ"ז וא"כ בית המקדש הפסיד לו חצי המלכות וזהו מאמרו עד חצי המלכות היינו בית המקדש שגורם הפסד חצי המלכות ותעש אמנם חז"ל אמרו דבר החוצץ למלכות והוא כי כבר נודע יעודי נביאים ויעוד דוד שנבאו על תיקון ובנין הבית האחרון שיהיו כולם עבדים למלך המשיח (ישעיה מ"ט כ"ג) והיו מלכים אומניך וכו' (תהלים ע"ד ח') וירד מים עד ים ומלכי שבא כולם מנחה יקריבו וכהנה מיעודים ובאמת כונתם היתה על בנין בית המקדש העתיד יה"ר שיהיה בקרוב אבל דברי הנביאים סתומים וחשבו ישראל וכל האומות כי הם יעודים על בנין בית המקדש שני כי כאשר תהיה פקידה בבית שני אז יהיה חל הכל כל היעודים ובגלות שבעים שנה כבר תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך עוד וכהנה מיעודים ולא ידעו כי היתה בימי עזרא פקידה בעלמא והקב"ה גילה זה לדניאל במראה כי שבועיים שבעים נחתך כו' (דניאל ט' כ"ד) אבל טרם זה המון הגולה לא ידעו זאת ואפשר אילו היו ישראל כשרים ביותר היתה באמת בימי עזרא גאולה נכונה כאומרם (ברכות ר סנהדרין צה ע"ב סוטה לו) ראוין היו בימי עזרא לעשות נס וכו' ולכך דברי הנביאים סתומים ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל וימלכו בכל העולם והכל עבדים לישראל אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום כי בין לילה היה ובין לילה אבד מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט ולכך המלוכה נבזית בעיניו לא נחשבת לכלום אך אחר הגיעה שנת שלש למלכו ולפי דעתו קרב הזמן ולא בא אז גאות לבש וחגר עוז במלוכה כי כעת מלוכה נכונה בידו ולכך קרא לבית המקדש חוצץ כי חשב בבנין הבית יתקיים יעוד הנביאים ויהיה עבד לישראל ולא מלך ולכך נאמר ויהי בימי אחשורוש ולא נאמר מלך כי חשב עצמו להדיוט ואין מלכותו נחשבת לו אף כי הוא אחשורוש המלך מהודו וכו' בכל זאת לא כינה עצמו מלך ולא ישב על כסאו כי חשב יבא יומו וישבע קלון אמנם בימים ההם בשנה שלישית שראה לדעתו כי שקר נחלו ח"ו לישראל אז ישב על כסאו וכינה עצמו למלך ומאז החל המשתה והנה היה כאן ספק לאחשורוש מאין ימנה אלו שבעים שנה בנין בית המקדש לשל מלכי יהודה שהיה מנין שלהם מניסן או מנין מלכי אומות העולם כי בחורבן פסקה מלכות ישראל והבית נחרב ט' באב ותיכף בהגיע תשרי התחילה שנה ראשונה ולכך בשנת שלש שהוא תשרי דבהגיע תשרי התחיל שנה שלישית תיכף עשה משתה אמנם בכל זאת לא הטיב לבו כי אולי מניסן מנינן אבל במלאות ק"פ ימים שעברו ימי חורף והגיע ניסן והרי עדיין אין קול ישועה אז עשה משתה ואז הטיב לבו ואז קרא לישראל והראם כלי בית המקדש בחשבו כי אפסה תקוה ולכך קרא אז ביום הז' לושתי לבוא ערומה כי כבר נודע מה שכתבו המפרשים וביחוד איש אלהי מו"ה שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי כי דעתו היתה כמ"ש במדרש (אס"ר ג) שתבא ערומה והוא ישגלנה לעין כל והוא לרוב גבהותו במלכות חשב כל אנשים למה אצלו וכמו שלא ימנע לבעול בפני אווזים ותרגולים ושאר חיתו ארץ כן נחשבו בעיניו שאר אנשים ובזה ביקש להראות עוצם גובה לב מלכותו ולכך כל זמן שהיה ספק אצלו אולי ימלוך מלך בישראל אז יהיה לבוז לא ביקש לעשות כן ובמלאות הימים הגיעו ימים שיש בהם חפץ וסר ספק מלבו אז גבה רוחו וחשב עדיין אולי מ"מ יש מקום לתשועת ישראל אולי היתה השנה מעוברת וא"כ עדיין לא מלאו ע' שנים אם נחשב מניסן למלכי ישראל כי עדיין הוא אדר שני ולא ניסן ואם כן יפה עשתה ושתי שלא באה כי אין להתגאות עוד במלוכה לכך שאל ליודעי עתים היודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים הם ידעו הקביעות וחשבון השנים אם היתה השנה מעוברת או לאו ואחר כך יפסוק הדין על ושתי וא"ש:

רבי ברכיה בשם ר' חלבו אמר, עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכו, שנאמר (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון. ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבנין ביתי. דבר אחר, מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש חרב ובנוי, חרב ובנוי, שנאמר שם המקום ההוא יי יראה, הרי בנוי. היך מה דאת אמר (שמות כג, יז) שלש פעמים בשנה יראה, (בראשית כב, יד) אשר יאמר היום בהר י"י הרי חרב, שנאמר (איכה ה, יח) על הר ציון ששמם ה' יראה. בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כענין שנאמר (תהלים קב, יז) כי בנה יי ציון נראה בכבודו ע"כ:

אמר ישעיה הנביא ע"ה בסימן נ"ז (יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י"י ורפאתיו והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט וראוי ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תואר של בורא ניב שפתים לאמירת שלום שלום לרחוק ולקרוב ועוד ראוי ליתן טעם ודעת בענין כיס נגרש על איזה גירוש מדבר. רש"י פירש כים אשר נגרש שגורש כל היום רפש וטיט והנה לרש"י מלה זו אנדרוגינוס היא מלת נגרש הוא נפעל וסיס שגורש רפש וטיט. והרב רבי משה אלשיך פירש הרוח הנכנס בים ועושה גלים כי השקט לא יוכל הים כי הרוח לא תניחנו כן היצה"ר ברשעים כי לא יניחם לשקוט ובזה יגרשו מימי הים כגלים אל היבשה רפש וטיט כך הרשעים מוציאים פעולות רעות שלהם ועדיין לא שבנו מטעותינו ענין נגרש כי אין שייך אלא בדבר הנגרש ממקומו ואינו חוזר למקומו בזה שייך גירושין משא"כ גלי הים עולים ויורדים ואין נגרשין ממקומן. ועוד קשה שאמר לרחוק ולקרוב על איזה קרוב ורחוק מדבר. בגמרא דחלק דורש ע"ז (צט, א) מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד והכי פירושו לרחוק שהיה רחוק ברישא והדר קרוב אך ע' פנים לתורה לבאר המקרא קושיא של בורא ניב שפתים גם הפסוק והרשעים כים נגרש^*ביאור על גמרא והמסכה צרה וגו' ע"ד המדרש רבה יקוו המים וכו'. אבאר תחלה גמרא פ' חלק (קג, ב) מאי והמסכה צרה אמר ר' שמואל בר נחמני רבי יונתן כי מטא להאי קרא בכה מי שכתוב בו (תהלים לג, ז) כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה וקשה מה ענין דבר והיפוכו שהעמיד בב' מקראות הללו כי הוי ליה להזכיר מיש ברא שמים וארץ ותולדותיהם תעשה לו מסכה צרה לעמוד צלם אצלו מה כוונתו שהעמיד בשבחו של מקום כונס כנד מי הים ואין לומר שלשון נופל על לשון התם בשבחו של הקב"ה כתיב כונס וגבי העמדת צלם כתיב (ישעיה כח, כ) בהתכנס מסכה צרה א"כ קשה למה לא מביא הפסוק מי שכתוב בו (תהלים קמז, ב) נדחי ישראל יכנס תעשה לו מסכה צרה הלא דבר הוא. ויראה לפרש ע"ד מדרש רבה פרשת בראשית (ה, א) בפסוק (בראשית א, ט) יקוו המים אמר הקב"ה יקוו לי מים שאני עתיד לעשות בהם משל למלך שבנה פלטין והושיב בתוכה אלמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע אמר המלך אלו היו פקחין אעכו"כ הושיב בה המלך דיורים פקחין עמדו והחזיקו בפלטין אמרו אין פלטין זו של מלך אלא משלנו הוא אמר המלך תחזור פלטין לכמות שהיה כך מתחלת ברייתו של היה קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים הה"ד (תהלים צג, ד) מקולות מים רבים ומה היו אומרים אדיר במקום י"י אמר הקב"ה מה אלו שאין להם פה ולא אמירה ולא דיבור הרי הם מקלסין אותי כשנברא אדם על אחת כמה וכמה עמד דור המבול ומרד בו עמד דור אנוש ומרד בו דור הפלגה ומרד בו אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן הה"ד (בראשית ז, יב) ויהי הגשם על הארץ וגומר והרי לך לפניך שתחלתו היה קלוסו במים וחשב הקב"ה אם יברא אדם יקלסו ביותר וא"כ נדחו המים ממקומן לתוך הים וכמו שאמרו דוכים אנחנו קבלונו מדוכנים אנו קבלונו כמבואר במ"ר פרשת בראשית (ה, ג) ולכן רבי יונתן כשהגיע להאי קרא בכה כונס כנד מי הים ולמה עשה זאת שכנס כל המים למקום אחד כדי שיבוא אדם שיש לו פה ויש לו אמירה לקלסו ביותר ועכשיו הם החזיקו בפלטין של מלך שהעמידו צלם בהיכל ומכעיסים להקב"ה ונמצא הבכיה שפיר כי עיקר כניסת המים לים היה כדי שהאדם יקלסו ביותר והאדם מרד בו לכן בהתכנס מסכה צרה הוא ממש דבר והיפוכו וזהו שאמר והרשעים כים נגרש כשם שהיה היה נגרש מתחלה בעת הבריאה כן יהיו הרשעים נגרשים כי גירוש הים היה בשביל שילקם האדם את י"י ומ"ה הזכיר שפיר בורא ניב שפתים שרמז לן הפסוק משל המדרש שמביא על המים ממשל אלמים וזהו שאמר הקב"ה בחר באדם ביותר מכם כי יש לו ניב שפתים רוח ממללא ואם הוא צדיק גמור תמיד או רחוק תחלה ונעשה בעל תשובה אמר י"י ורפאתיו משא"כ לרשעים שעומדים במרדם אמר הקב"ה יפנו אלו ויבואו אלו.^*טעם אחר על ענין בורא ניב שפתים. או נוכל לתרץ ענין הזכרות בורא ניב שפתים וקאי ארישא דקרא (ישעיה נז, יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו' וילך שובב בדרך לבו דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו כי פשוטת הקרא בעון בצעו הכתי כי ראיתי שהוא נכנע מפני ויעשה תשובה עליו אמר בורא ניב שפתים ע"ד פסוק במשלי סימן י"ד^*פסוק בכל עצב יהיה מותר וגו'. בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור וכתב בעל אילה שלוחה בכל עצב בכל יגיע מלאכ' יהיה ריוח אך ברי הבל אך למחסור יהיה לו ד"א בכל עצב שאדם דואג ומתעצב על עבירות שבידו לזה יהיה מותר אבל דבר שפתים שאינו אלא מתודה בפה עוונותיו ולבו בל עמו אך למחסור יהיה לו ואין לו כפרה ולד"א יובן הפסוק מאחר שאמר בעון בצעו קצפתי וגו' ועשה תשובה אמר בורא ניב שפתים ומ"ה אל יתודה בפה בלא לב כי הבורא יודע נסתרות שלבו בל עמו ולפירוש הראשון שפירוש ודבר שפתים שמדבר דברי הבל אך למחסור לו.^*פירוש אחר על פסוק ודבר שפתים אך למחסור וע"ד הספרי. אוסיף נופך משלי להוסיף על דבריו וליתן טעם נכון האי אך למחסור מאי בא למעט כי כל אכין ורקין מיעוטין הן ויראה על פי מה שמסיק בספריה (דברים לב, ד) צור תמים פעלו הצייר שצר העולם תחלה תמים פעלו פעולתו שלימה ואין להרהר אחר מדותיו לאמר אלו היה לי ג' ידים אלו היה לי ג' רגלים אלו הייתי מהלך על ראשי כמה היה נאה ת"ל כי כל דרכיו משפט יושב על כל א' בדין ונותן מה שראוי לו. ע"כ. הגם שמצינו במקום אחר להיפך (ירושלמי ברכות א, ב) כמאן דאמר שהיה יפה שברא הקב"ה שני פיות לאדם אחד לתורה ואחד למאכל ומשתה אמנם התשובה בצדו כי אמר שאין מהראוי שהפה האוכל ושותה ידבר ד"ת. והשתא א"ש המקרא שאמר בכל עצב יהיה מותר מי שמהרהר ביגיע מלאכה למה לא נברא לו ג' ידים או גג' רגלים בזה יהיה מותר כלומר מותרות יהיה וא"צ בדבריו אבל דברי שפתים לומר אלו ברא הקב"ה ב' פיות אחד לד"ת ואחד לאכילה ושתייה אך למחסור ר"ל היתר לו לו' אך למחסור שחסר לו פה אחד ואתא שפיר שאך הוא מיעוט כלומר לדברי תורה מיעוט הוא לומר שחסר לו פה אחד וא"ש שאך הוא מיעוט כלומר לדברי תורה מיעוט הוא לומר שחסר לו פה אחד לד"ת ולפי פי' השני בכל עצב ידוקדק שפיר פה ענין בורא ניב שפתים^*טעם על שלום שלום לרחוק וגו'. אך עדיין חל עלינו לתרץ ענין מה שאמר שלום לרחוק ולקרוב על מה קאי ויראה לי לתרץ ע"פ המקרא וע"פ המשנה וע"פ התלמוד ע"פ המקרא יתורץ למה שמצינו בפ' השלום (סוף מסכת דרך ארץ זוטא) אמר חזקיה גדול השלום שכל מצוה שבתורה שכתוב בהן (שמות כג, ה) כי תראה (שם, ח) כי תפגע (שם כג, ד) כי יקרא (דברים כב, ו) כי תבנה כשבאה מצוה לידך אתה זקוק לעשותה אבל השלום מה כתיב בקש שלום ורדפהו בקשהו במקומך ורודפיהו במקום אחר וזהו שאמר שלום לרחוק ולקרוב אמר י"י שנשתנה מצות עשיית שלום הן בקרוב אצלו והן ברחוק ממנו ונמצא לפ"ז שלום שלום קאי כשישראל יהיה שלום ביניהם אז אמר י"י ורפאתיו כמאמר רז"ל (עי' ירושלמי פאה א, א) גדול השלום אפילו עובדים ע"ז כאנוש מוחלין לו וכו' וקאי ארישא דקרא בעון בצעו קצפתי וגו'. ע"פ המשנה משנה הוא בעדיות (סוף עדיות) א"ר יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטהר ולטמא לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבים בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן ורחוקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שמה וקרבוה בן ציון בזרוע כגון אלו בא אליהו לרחק ולקרב רבי יודא אומר לקרב אבל לא לרחק ופירש הבטנורי חס התנא על כבוד הבריות ולא הזכיר שם משפחה פסולה שקרבה בן ציון בזרוע כמו שהזכיר שם משפחה כשירה ללמדך כמה צריך אדם ליזהר שלא לספר בגנות חבירו ולהיות כוסה קלון אם כך בפסולים כ"ש בכשרים. ולקרב אבל לא לרחק משפחה כשירה שנתרחק בזרוע הוא מקרב אבל אינו מרחק שנתקרבה בזרוע ע"כ ובזה יובן הקרא כי רד"ק פירש (ישעיה נז, יח) דרכיו ראיתי כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טוב שלא יחטא וישוב וכיון שהכתיב והגליתיו לזמן רב וארפאהו בורא ניב שפתים וגו' ורמז שלא יחטא בפיו לספר בגנות חבירו רק יכסה קלון כמו שנראה בתלמוד כי שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י"י ורפאתיו יומתק הלשון שצריכין רפואה שנתרחקו בזרוע אקרבהו וכן לקרב אניחם ולא אבוש אותם מזה ילמד שכל אדם יהיה כוסה קלון.^*מוסר שכל אדם יהיה כוסה קלון. על פי התלמוד מה שמסיק בפ' ערבי פסחים (קי, א) אמר עולא י' כוסות אין בהם משום זוגות אבל תמניא יש בהם משום זוגות רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו שלום לטובה מצטרף לרעה לא מצטרף אבל ששה יש בהן משום זוגות פירוש רש"י ורשב"ם שלום תיבה שביעית היא דכתיב (במדבר ו, כו) ישא י"י פניו וגו' אם שתה ששי ושתה השביעי לטובה מצטרף לבטל הזוגות אבל לא לרעה שאם ישתה כוס שמיני אחריה אין ח' מצטרף על הז' להזיק וסברא הוא כיון שברכו בשלום אין שום הזיק בעולם וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב פעמים שלום מקרוב ולפעמים מרחוק הוא משכינו אמר י"י ורפאתיו כי רפואה והצלה חדא מילתא היא לטובה מתקרב לחבירו ולרעה מתרחק מחבירו.^*ענין נפלא על שלום לרחוק וגו' וע"ד גמרא סוף מכות. ושוב דע שמצאתי בספר אילה שלוחה פי' אחר על לרחוק ולקרוב דהיינו שיהיה שלום סביב לירושלים מרחוק ומקרוב. ונ"ל לפרש ולבאר דבריו אך טרם כל אקדים ביאור גמרא סוף מכות (כד, א) המדברת מענין נשמות ציון וירושלים וז"ל וכבר היה ר"ג ור' אליעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קל המוני של רומי מאנטיפרס מרחוק ק"ך מיל התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק אמרו לר"ע למה אתה משחק אמר להם למה אתם בוכים אמרו להי עכו"ם הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבים בטח ושלוה והשקט ואנו בית הדום רגלינו שרפו באש ולא נבכה א"ל לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל היה יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור"ע משחק א"ל מפני מה אתה משחק א"ל מפני מה אתם בוכים א"ל מקום שנאמר והזר הקרב יומת (במדבר א, נא) עכשיו נתקיים על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו (איכה ה, יח), א"ל לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח, ב) והעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו כו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער בזכריה כתיב (ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיים נבואתו של אוריה יראתי שלא יתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיים נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיים ובלשון זו חמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו ע"כ וק' למה התחילו לבכות שנית במעשה שנית אחר ששמעו מרבי עקיבא שק"ו בידו אם לעוברי רצונו כך ולמה זו בכו בכייה של חנם. וע"ק באמת למה לא השיב להם ר"ע כמו שהשיב להם במעשה ראשון. וגם צריך לדקדק הלשון ועכשיו נתקיים על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. משמע אלו יצא זאב או דוב או חיה אחרת לא היה קשה עליהם אתמהא. וע"ק מה מורא כפל לשון נחמתנו נחמתנו נחמה בכפליים למה לי. לבאר המאמר אקדים שני הקדמות ויבואר המאמר על נכון האמת מה שמסיק בפ' כיצד הרגל במתניתין (כד, ב) שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק רבי טרפון ארומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק אמר להן ר"ט ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם במקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק לשלם נזק שלם אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק כו' ואמרינן עלה בגמ' ורבי טרפון לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר י"י אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבע עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו התם ז' דשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארביסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה אבל הכא חצי נזק כתיב ואתא ק"ו ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם אי דרשת דיו איפרך ליה ק"ו ע"ש באריכות. הקדמה שנייה ידוע שאהבת ישראל ארץ הקדושה היא בשביל שארץ קדושה הוא ובה ירושלים המקודש ביותר ובירושלים היה בהמ"ק וקדשי קדשים שהוא מקום השראת שכינה ובו מזבח וכ"ג שמקריב קרבנות לכפר על עוונות בית ישראל ולא לן אדם בירושלים שהיה בו חטא ומי שהיה דר בירושלים וחטא ונתחרט ועשה תשובה והביא קרבן ונתכפר נתקדש אחר מותו שנעשה גופו קרבן וכ"ג של מעלה מקריב נשמתו על מזבח של מעלה וא"כ היה האהבה תלויה בדבר גדול עד מאוד. משא"כ אנחנו היום אין לנו לא אישים ולא אשם לא מזבח ולא כפרה ולא קרבן ולא כהן המכפר וכשנפטר האדם והולך לעולמו הוא מת בטומאה וכולנו טמאי מתים בעו"ה על זה דוה לבנו וחשכו עינינו עד ישקיף וירא י"י משמים וירחם עלינו לכונן בית תפארתנו. והשתא יובן שפיר הגמרא במעשה הראשון שמעו מן ר"ע שדרש ק"ו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו ואם כן אף שק"ו דאורייתא הוא ובכמה דוכתין מצינו בגמרא מילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב קרא ובכל זאת היה נחשב בעיניהם לתנחומין של הבל פן יאמר האומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון פן נהיו אנחנו כל הגויים חלילה לישב בבטח ושלוה כמוהם כמונו ולא נזכה לבנין בה"מ אשר עליו כל מגמתינו כי דיו הוא מה"ת לכן לא קבלו תנחומין מר"ע כי איכא למימר דיו על הקל וחומר. ובמעשה שנייה ראו שועל יוצא מקדשי קדשים חזרו שנית לבכות והוא על דרך מה שפירש"י בפרשת ואתחנן (דברים ד, כה) כי צדיק י"י וגו' וישקוד על הרעה (דניאל ט, יד) שהקדים שתי שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים ונושנתם גם לא יתקיים אבוד תאבדון. מה שא"כ באם יתקיים חלילה ונושנתם יקויים גם כן אבוד תאבדון ולכן התחילו הם בוכים שנית ואמרו מקום שכתוב והזר הקרב יומת נתקיים המקרא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו לכן בכו מאחר שנתקיים המקרא שועלים הלכו בו משא"כ באם יצא חיה אחרת לא היה עליהם לשברון לב כ"כ מאחר שלא נתקיים המקרא והשיב ר"ע לכך אני משחק כי קשה לי באמת על הנביא למה הזכיר שועלים ולא חיה אחרת הלא מסתמא בעו"ה הפקר הוא לכל חיות השדה ולעוף השמים ולמה נקיט שועל בלישניה ואין זה אלא כמו שמסיק במדרש (שהש"ר ב, טו) מצרים נקראו שועלים קטנים מחבלים כרמים ולמה המשילן לשועלים אלא לפי שנטבעו בים שנמדד בשעלו של מקום. ועוד לך לדעת דאיתא במדרש רבה במגלת איכה (ב, יז) כי גדול כים שברך א"ר חילפאי מי שעתיד לרפא שברו של ים ירפא משבריך וידוע אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר הרחמים כמו שלמדו רז"ל (פסחים פז, ב) מפסוק לא אוסיף עוד ארחם בית ישראל (הושע א, י) ובמקומות הרבה. והנה המקונן שאמר שועלים הלכו בו בא לרמז תוך הקינה נחמה לישראל כשם שהמצרים נקראו שועלים על שם גאולת ישראל שמצרים נטבעו בים הנמדד בשעלו של מקום כן לעתיד מי שירפא שברו של ים הוא ירפא שברינו ויגאול אותנו ומ"ה אמר ר"ע לכך אני משחק מה שאמר הנביא שועלים הלכו בו כי זה מרמז על הנחמה ומביא ראיה משני הנביאים אוריה וזכריה וכששמעו דברי תנחומין אלה אז קבלו תנחומין והתנחמו נחמה גמורה. ואין להקשות למה השיב להם במעשה ראשון מכח ק"ו ולא השיב להם מן המקרא די"ל כי בנבואת אוריה הזכיר שהר הבית יהיה במות יער ובנבואת זכריה לא משמע רק עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ויאריכו ימיהם וישבו בשלוה ולא נזכר שם ייעוד בית המקדש ובנין ירושלים וכבר הקדמתי שאין זה הצלחה כי אם לבנות ירושלים להביא קרבנות לכפר על כל עונותינו. לכן הביא ק"ו ואלמלא לא הוי הקרא רק ק"ו לבד הוי מיפרך ק"ו כי הק"ו לא קאי רק על שיהיה שלום לנו ויהיה לנו בתי' מלאים כל טוב ונהיה ח"ו אנחנו ככל האומות בלא בית המקדש כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הם בלא מזבח כפרה גם אנחנו. משא"כ מן נבואות זכריה ששייך לתענוג הגוף כתוב בהדיא בקרא וא"כ לזה אין צריך ק"ו ללמוד מן האומות כי מפורש בהדיא בקרא וא"כ ע"כ הק"ו אתי לתענוג רוחני כי באם יהיה הק"ו לתענוג גופני יהיה מיפרך כי לתענוג גופני א"צ ק"ו הלא זה מפורש במקרא ונמצא ע"י הפסוקים יקויים הק"ו שקאי על תענוג רוחני דוקא ונמצא הק"ו והמקרא צדקו יחדיו להורות על תענוג רוחני וזה וזה גרם להם הנחמה וא"ש שהכפילו לאמר עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו עכשיו נחמתנו בכפלים על מעשה השני גם על מעשה הראשון מה שהיה קשה לנו על תירוץ ראשון יתורץ השתא ע"י המקראות ודוק.^*מדרש איכה זכור י"י מה היה לנו וגו' הפלוגתא אם ראייה מרחוק או הבטה מרחוק. ובזה נבוא לביאור הפ' שלום לרחוק ולקרוב וטרם כל אציע לפניך מדרש איכה (ה, א) זכור י"י מה הי"ל וגו' ר' יודן אומר הבטה מקרוב ראיה מרחוק הבטה מקרוב שנאמר (מלכים א י״ט:ו׳) ויבט מאחריו והנה מראשותיו וגו' ראייה מרחוק שנאמר (בראשית כב, ד) ויראר את המקום מרחוק. ר"פ אמר הבטה מרחוק ראייה מקרוב שנאמר (תהלים פ, טו) הבט משמים וראה. ראייה מקרוב שנאמר (בראשית לב, כו) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו וגו'. וק"ל במאי קמיפלגי אם ראייה מרחוק או הבטה מרחוק. וביותר קשה כי בזה"פ זוכר שניהם הביטה וראה חרפתינו אם כן במאי פליגי ויתבאר כי במדרש דלפניו מסיק שם א"ר ברכיה אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כתבת לנו בתורתך (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק לנו עשה ולך לא עשה החריב מקדשך וכו'. ועוד דע כי לגבי קב"ה חורבן ב"ה ראשון חמיר טפי מחורבן בית שני כי בב"ש היה חסר ה' דברים ארון כפורת וכו' (יומא כא, ב), מה שא"כ לדידן חורבן ב"ש חמיר כמבואר בפוסקים. ובזה פליגי מאחר שבפסוק זכור ה' מה היה לנו נזכרים שניהם מה שעשו לה' ולנו כי במלת ב"ה ראשון רחוק הוא לנו וחורבן בית שני קרוב לנו ובזה פליגי רבי יודן ס"ל שהנביא היה מקונן על מה שעשו לנו ובית שני לדידן תמיד ולכן הקדים מלת הבטה מאחר שהוא קרוב לנו וא"כ מלת וראה על חורבן בית ראשון שהוא רחוק לנו. ור"פ פי' אדרבה היה מקונן ביותר במה שנוגע לה' דהיינו בית ראשון שחמיר לגבי הקב"ה כאשר הקדמתי ולכן ס"ל הבטה מרחוק דהיינו חורבן ראשון שרחוק לנו ואחר כך וראה חרפתינו חורבן בית שני שהוא קשה לנו ביותר וזהו שרמז ישעיה הנביא ע"ה במה שקונן ירמיה להביט ולהראות על שני חורבנות הרחוק והקרוב ואמר הוא ג"כ שלום לרחוק ולקרוב כלומר על מקדש ראשון ושני כלומר שיהיה מושלם הראשון החמיר לגבי קב"ה טפי והשני החמיר וק' לנו בעונותינו הרבים יהי רצון שיבנה ב"ב. ולמדרש הנ"ל שתלה נבואת אוריה בנבואת זכריה מ"ה אמר הקרא (ישעיה נז, יז) בעון בצעו קצפתי וגו' מאחר שנתקיים זה אז מתקיים שלום לרחוק ולקרוב.^*טעם אחר לשבח על שלום לרחוק ולקרוב וע"ד הגמרא כלילא מנלן דאסור וכו'. או יאמר שלום לרחוק ולקרוב ע"ד הגמ' דגיטין פ"ק (ז, א) א"ל ריש גלותא לר"ה כלילא מנלן דאסור א"ל מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שועל האירוס וכו' אדהכי קם ר"ה לאפנויה א"ל ר"ח קרא כתיב (יחזקאל כא לא) כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגביה השפל בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם אין מצנפת בראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם אדהכי אתא רב הונא א"ל האלהים מדרבנן אלא חסדא שמך וחיסדאין מילך בעל נפוצת יהודה דף קמ"ו מביא גמ' זו והקשה ל"ל להביא סיפא דקרא זאת לא זאת כי אח"כ מביא הגמ' דרש רבינא מה זאת לא זאת אמרו מה"ש רבש"ע זאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה לא זאת לישראל וכו' שהעמידו צלם בהיכל כו' משא"כ בפלפול רב חסדא לא שייך מאומה לזאת לא זאת וא"כ למה מביא הסיפא וביותר קשה שאוחז החבל בתרין ראשון כשהודה לדבריו במה שאמר חסדאין מילך ש"מ שפיר קאמר וא"כ למה א"ל שהוא מדרבנן. ביאור הדבר עיין בטוא"ח סימן תק"ס שהאריך בדין זה וז"ל ואסרו עטרות לחתנים ודוקא לחתנים שלא אסרו אלא בעת רבוי שמחה אבל לשאר כל אדם מותר והב"י האריך שם בפלפול הביאו בש"ע (סימן תק"ס) משחרב ב"ה תקנו חכמים שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומטייד כבנין המלכים אלא טח ביתו בסיד וסד ומשייר מקום אמה על אמה בלא סיד וכו' וכן התקינו העורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות. וכשהאשה עושה תכשיטיה בכסף וזהב משיירת מין ממיני תכשיט כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם ושלא יניח בראשו שום כלילא שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו והטעם כי דוקא חתן שדומה לכ"ג שהוא שר כן החתן דומה למלך. ועוד דע מ"ש הב"י והרי"ף ורא"ש כתבו ההיא דסד אדם ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה ואע"פ שלא כתבו הא דתניא אין מסיידין ואין מכיידין אפשר דלאו משום דלא ס"ל כוותיה אלא משום דסיד לא התירו אלא ע"י שיור ממילא משמע דסיוד וכיוד כבנין המלכים אסור אפילו ע"י שיור. ובזה יתבאר הפלפול כי רב הונא הביא מתניתין בפולמוס של אספסיינוס גזרו כו' והבין רב חסדא מפשטא דקרא הסר מצנפת והרם העטרה ששניהם יהיו מסולקים כי גם הרם לשון סילוק הוא בפסוק זה כי רוב הור' שבמקרא ל' הרמה הוא כגון (שמואל א, ב י) וירם קרן משיחו וכן (מלכים א יא, כו) וירם יד במלך וכמוהו הרבה ומצינו הרם לשון סילוק הוא ובעבור זה בחזקוני פרשת בא על פסוק (שמות יד, טז) הרם מטך מביא ג"כ ראיה שהוא ל' סילוק כגון הרימו (ישעיה נז, יד) מכשול והורם התמיד. וכן והרם מטך סילוק ע"ש. והבין רב חסדא שלא תימא הסר המצנפת הוא הסרה אבל והרם ל' הרמה כלומר לזה יש היתר להרם העטרה והבין רב חסדא שעל זה כוונת סיפא דקרא זאת לא זאת בא לשלול זה הפירוש זאת מלת והרם לא זאת שפשירושו לשון הרמה אדרבה גם הוא ל' הסרה דומיא דהסר המצנפת ואז הקשה מה ענין מצנפת לעטרה והבין שקרא איירי שעטרה כלל וכלל אסור כי פירושו הוא ל' סילוק וכאשר בא רב הונא וא"ל שלאו היקש גמור דא"כ ה"ל לכלול בחד בבא הסר המצנפת והעטרה ומדמחלקן לתרי בבא משמע והרם הוא לשון הרמה דומיא הפלפול דמפלפל בגמרא דחולין (ה, ב) גבי חלקה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד ועכ"פ איני חולק עמך שמלת והרם ג"כ ל' סלוק הוא אבל שייך בו קצת התרה כגון תכשיטין הראוי להניח אבל להפריש קצת מהם כענין משייר מעט ואז והרם סובל ב' פירושים ל' סלוק ול' הרמה ומצינו כענין זה (ויקרא ו, ג) והרים הדשן ופי' רש"י חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחה של כבש א"כ האי הרמה הפרשה קצת וכן והרים ממנו בקעצו הוא קצת הפרשה ומ"ה א"ל ע"כ האי והרם עטרה לא איירי מלשון סילוק הכל דא"כ קשה הו"ל לכלול בחד בבא וע"כ גם הוא סובל לשון סילוק רק שמעת מינה תרתי על אותו קצת מה שמשייר והוא סילוקו ועל השאר יש היתר להרים על ראשו וזהו בכל אדם מ"ה קאמר האלהים מדרבנן שעטרת חתנים אסור אפילו ע"י שיור והותקן בחתנים ולשאר כל אדם שרי ע"י שיור ומאחר שהוא מסכים שלשון סילוק הוא אמר חסדאי שמך וחסדאין מילך מה שלמדת שמלת והרם לשון סילוק הוא אבל אין מחשבתי כמחשבתיך ור"ה פי' זאת לא זאת ה"פ אף שמלת והרם ל' סלוק הוא כמו והסר מ"מ לא דמי להדדי עז"א זאת לא זאת כלומר זאת הוא ל' הסר ולא זאת כלומר והרם אינו לשון הסר הוא כי לזה יש סלוק מכל וכל ולזה יש סלוק קצת וא"כ מתורצת שפיר כל קושיותיו ולז"א שלום לרחוק ולקרוב קאי על עטרת כל אדם שקרוב אליך ורחוק קאי על מצנפת בראש כ"ג.^*ענין עה"פ אין שלום אמר ה' לרשעים וע"ד הגמ' דגיטין אין כופלין שלום לעכו"ם. לסיים המקרא אין שלום אמר ה' לרשעים גם לבאר הלשון אין שלום אבאר גמרא סוף פ' הניזקין (גיטין סב, א), אין כופלין שלום לנכרי רב חסדא מקדים ויהיב שלמא רב כהנא אמר שלמא ליה למר ופירש"י ז"ל לא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו וכתבו התוספות פירוש הקונטריס לבו היה לרבו וצריך עיון שלא יהיה גונב דעת הבריות ועל חנם פירש כן דלא קאמר אלא אין כופלין לו שלום ע"כ ולי נראה ליישב קושיית תוספת אמנם צריך אני להקדים קושיא עצומה מה שקשה לי לפירש"י איך הוא רב כהנא נגד המשנה דהניזקין (שם סא, א) משאלת אשה לחבירתה כו' ומחזיקין ידי עכו"ם בשביעית כו' ודורשים בשלומן מפני דרכי שלום ופירש"י ושואלין בשלומם כל היום אע"פ שמטיל על הנכרי ש"ש שהשלום שמו של הקב"ה אם כן משנה שלימ' בידינו דמותר להזכיר שם שמים לכותי וא"כ קשה למה פירש"י גבי שלמא למר שמתכוון לרבו ואין לומר כוונת רש"י לא קאי על מלת שלום רק שקראו מר כי דוחק הוא וכי עדיף הוא מיעקב אבינו ע"ה שקרא לעשו שמונה פעמים אדוני והטור י"ד סימן קמ"ה הביא זה לפסק הלכה וז"ל ואסור לכפול לו שלום לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל העכו"ם ויצטרך לכפול לו שלום ויראה לעניות דעתי דכוונת רש"י דמעולם אסור להטיל שמו של שלום על העכו"ם ולא קשה עלי מרש"י ז"ל דמפרש במתניתין אעפ"י ששלום שמו של הקב"ה דהכי פירושו שיש היתר לומר לעכו"ם שלום בלשון לעז שיהיה שלום עמו אבל להזכיר מלת שלום בהדיא בלשון קודש זה אסור כי הוא א' משמותיו של הקב"ה ומה שרש"י נקיט במתני' אעפ"י ששלום שמו ב"ה ה"פ אעפ"י שענין השלום הוא דבר גדול ונורא והא ראיה בלשון הקודש מזכירין עליו שמו של הקב"ה והוי אמינא אסור לברך לעכו"ם בשלום אפילו בלשון לעז על זה כוונת רש"י דאפ"ה מותר לברכו אבל ח"ו להזכיר עליו שם שלום בלשון הקודש ולהכפפיל שלום אפילו בלשון לעז אסור וזה הוא במקום דאפשר ומה שמזכיר בגמרא רב כהנא אמר שלמא למר הוא דיבר בלשון בבלי שלשונם היה לשון תרגום קרוב ללה"ק וכמבואר בערובין (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל לבבל אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה ע"כ הוכרח לדבר שלמא למר כי לא היה להם לשון ושפה אחר ולכן פירש"י שלבו היה לרבו כי לא היה אפשר לו בענין אחר ובזה דברי רש"י נכונים ואף שהוא גניבת דעת מ"מ שרי כי איתא בגמרא בהניזקין מביא שם על מתניתה ודורשין בשלומן מפני דרכי שלום א"כ לא עשה בשבילם רק בשביל ישראל שיהיה שלום לנו ובעבור השלום מצינו שנמחק השם מפני השלום וק"ו ששרי לגנוב דעת של עכו"ם מפני השלום. וענין הכפלת שלום האריך הגאון מהר"ר פלק כ"ץ זצ"ל בביאוריו (דרישה סק"ו) וז"ל, והנה מכאן דכפילת השלום מה שאנו עונין אחר הנותן שלום וכמו שהשיב אבישי לדור (דה"א יא, יז) שלום לך ושלום לעזרך. וזהו היה תשובה על דוד שכתוב בד"ה (שם יח) ויצא דוד לפניהם וגו' והקשה מגמרא שמה רב הונא ורב חסדא הוי יתבי חליף ואזיל גניבא א"ל חד לחבריה ניקום מקמי דבר אוריין היא וא"ל אידך ניקום מקמיה פלגאה אדהכי אתי לקמייהו אמר להו שלמ' עלייכו מלכא א"ל מנא לך דרבנן אקרין מלכין א"ל דכתיב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו ומנא לן דכפלינן בשלום שנאמר (שה"א יב, יט) ורוח לבשה עמשי וגומר לך דוד וגו' שלום שלום וגו' א"כ הם הקשו מאחר שראו שהוא אמר להם כן ומה שגניבא אמר היה בדרך שאלה ולא בדרך תשובה והרב הנ"ל הרבה ליישב זה וקצת הוא מיישב שגם עמשא היה בדרך שאלה ע"ש. ואם נאמר בדרך חידוד ולימוד הישיבה לא קשה מידי מגמרא הל"ל כי גניבא לא היה בדעתו מעולם להזכיר בשאלה ב' טעמים שלום כי ברש"י לא משמע רק בתשובה השיבו לדוד ולא בשאלה והענין הוא הם אמרו איך ניקום מקמי פלגאה ופירש"י שמצער מר עוקבא שהיה אב"ד והשיב להם גניבא שלא בא לחלוק עליהם רק לשמוע דבריהם ובעבור זה הכפיל ולומר שלמא עלייכו מלכא חד על שאלת שלום וחד לרמז ששלום לו עמהם ולא יחשבהו לפלגאי והם הבינו שכפל להם שלום בשאלה והקשו לו מנא לך הא והוא השיב להם שלא היה כוונתו בשאלתו רק פעם אחת ומה שהכפיל רצה להודיע ששלום לו עמהם כי הוא לא יטעה במימרא דרב שענין הכתוב איירי בתשובה כופלין ולא בשאלה והמעיין יבחר.^*טעם על ושלום לעזריך. ובגוף הפסוק יראה לרמז מה מורה ג' שלומות ואמר ושלום לעזריך ויראה ע"ד הגמרא דשבת (פט, א) כשעלה משה למרום כו' אמר הקב"ה אין שלום בעירך אמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני ופירש רש"י הוי לך למימר תצלח במעשיך והם אדרבה תפסו ענוה ואמרו שהשלום שאמרו לא אמרו רק ושלום לעזריך לעזריך דייק ולא כפשוטה כי כלום יש עבד שנותן שלום לרבו ועל פלפול הנ"ל אמר הפסוק אין שלום אמר י"י לרשעים פירוש מלת אין נדרש בכמה מקומות בתלמוד עיין וה"ה הכא אמר אע"פ שאין שלום מ"מ עיין עליו כי לפעמים יש היתר לומר לרשע שלום מפני דרכי שלום: