אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר הָיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃ (ס)
אור ישראל
והוא מאמר רז"ל (ברכות ה') מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לבני ישראל ושמח כו', כי הנתינה היא מעין גדר המכירה, שכמעט נפרדה מבעליה, כי הקב"ה נתן התורה לבני אדם לשפוט בה ע"פ שכל אנושי, לא כאשר היתה באמנה אתו *) כי לא בשמים היא לגלות מצפונים, כי אם את אשר יחתור האדם לדעת ע"פ דרכי הראיות, היא היא תורת ה' ית"ש, (עיין תמורה דף ט"ז, שלשת אלפים הלכות נשתכחו כו' א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא כו'. במתניתא תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין נשתכחו כו' אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז, ע"ש):
ואם יש כח לשמים להכריע בדבר שיש בו מחלוקת, תלוי בשני התירוצים של התוספות (ביבמות דף י"ד) על הא דאמרי' שם. מאן דאמר עשו (ב"ש כדבריהם) כרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול. וכתבו התוספות וז"ל, וא"ת ומ"ש דלא קי"ל כבת קול דרבי אליעזר, אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו, ובבת קול דב"ה קי"ל הלכה כבית הלל, וי"ל משום דבת קול דרבי אליעזר לא יצאה אלא לכבודו כו', אי נמי בההיא ב"ק שהיתה כנגד רבים. דרבנן הוו רובא, ודאי אין הלכה, אבל בב"ק דב"ה, קי"ל דהוי ב"ה רובא, אלא דב"ש מחדדי טפי עכ"ל. נמצא לפי תירוץ הראשון של תוספות, התורה בשמים היא, אם רק אחד בעולם יאמר, הגם שרבים חולקין עליו. אבל לפי תירוץ השני, היא רק בשמים, לתת איזה כובד במקום שכמעט שני המשקלות שוים, כמו, אם לצד אחר רובא ולצד השני מחדדי, השמים נותנים עוז לצד אחד להכריע. ולרבי יהושע לא בשמים היא כלל, אף לתת איזה כובד לצד אחד. ולפי דברינו בשכל והתפעלות, נראה בעליל שהדבר כן, (ותתישב קושית התוספות שם שכתבו וז"ל, וא"ת ודלמא ר' יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין אבל בעלמא לא כו' ע"ש), כי זה דרך השכל להשמר מכל התפעלות נפשיות (כדלעיל), וכל אשר יוסיף להתוכח עם זולתו בדבר שכלי, כן גם השמירה רבה למאד, להתרחק מהתפעלות העלולה לבוא מכח אהבת הנצוח לכבות אור השכל, אות היא, כי השכל לבדו יהלך מהלכו, בהיות אזן האדם קשבת לקול דברי הראיה להחזיק דברי מנגדו, אף אם לא תהיה מוכרחת בשקיטת מנוחת הנפש בלי התפעלות מאומה, ואם יצטרך להתפעלות לדחות התפעלות המנגד, יניחנה לאחר זמן, למען השכל ילך בטח מהלכו. לזאת כאשר אנחנו רואים בר' יהושע שלאחר כל הויכוח הגדול והנורא שהיה לו עם ר' אליעזר, עמד על רגליו, (שזו היא דרך התפעלות למבין קצת דרכה), ואמר אין אנו משגיחין בבת קול, ש"מ שר' יהושע סבירא ליה כי לא בשמים היא כלל, אף לא לתת איזה כובד, ואיננה בכלל התחלת ראיה, לזאת השתמש בהתפעלות, לדמות התפעלות התלמידים אשר לא זרח עליהן עדן אור השכל האמתי, וזה דרכם להתפעל מדבר גדול הכמות, כמו בת קול משמים, אם כי לפי האיכות לא בשמים היא כלל לדעת ר' יהושע, גם לתת איזה כובד להכריע:, (עיין דרשת הר"ן דרוש ז' על הא דמאן נוכח רבה בר נחמני, ב"מ דף פ"ו):
ואם יש כח לשמים להכריע בדבר שיש בו מחלוקת, תלוי בשני התירוצים של התוספות (ביבמות דף י"ד) על הא דאמרי' שם. מאן דאמר עשו (ב"ש כדבריהם) כרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול. וכתבו התוספות וז"ל, וא"ת ומ"ש דלא קי"ל כבת קול דרבי אליעזר, אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו, ובבת קול דב"ה קי"ל הלכה כבית הלל, וי"ל משום דבת קול דרבי אליעזר לא יצאה אלא לכבודו כו', אי נמי בההיא ב"ק שהיתה כנגד רבים. דרבנן הוו רובא, ודאי אין הלכה, אבל בב"ק דב"ה, קי"ל דהוי ב"ה רובא, אלא דב"ש מחדדי טפי עכ"ל. נמצא לפי תירוץ הראשון של תוספות, התורה בשמים היא, אם רק אחד בעולם יאמר, הגם שרבים חולקין עליו. אבל לפי תירוץ השני, היא רק בשמים, לתת איזה כובד במקום שכמעט שני המשקלות שוים, כמו, אם לצד אחר רובא ולצד השני מחדדי, השמים נותנים עוז לצד אחד להכריע. ולרבי יהושע לא בשמים היא כלל, אף לתת איזה כובד לצד אחד. ולפי דברינו בשכל והתפעלות, נראה בעליל שהדבר כן, (ותתישב קושית התוספות שם שכתבו וז"ל, וא"ת ודלמא ר' יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין אבל בעלמא לא כו' ע"ש), כי זה דרך השכל להשמר מכל התפעלות נפשיות (כדלעיל), וכל אשר יוסיף להתוכח עם זולתו בדבר שכלי, כן גם השמירה רבה למאד, להתרחק מהתפעלות העלולה לבוא מכח אהבת הנצוח לכבות אור השכל, אות היא, כי השכל לבדו יהלך מהלכו, בהיות אזן האדם קשבת לקול דברי הראיה להחזיק דברי מנגדו, אף אם לא תהיה מוכרחת בשקיטת מנוחת הנפש בלי התפעלות מאומה, ואם יצטרך להתפעלות לדחות התפעלות המנגד, יניחנה לאחר זמן, למען השכל ילך בטח מהלכו. לזאת כאשר אנחנו רואים בר' יהושע שלאחר כל הויכוח הגדול והנורא שהיה לו עם ר' אליעזר, עמד על רגליו, (שזו היא דרך התפעלות למבין קצת דרכה), ואמר אין אנו משגיחין בבת קול, ש"מ שר' יהושע סבירא ליה כי לא בשמים היא כלל, אף לא לתת איזה כובד, ואיננה בכלל התחלת ראיה, לזאת השתמש בהתפעלות, לדמות התפעלות התלמידים אשר לא זרח עליהן עדן אור השכל האמתי, וזה דרכם להתפעל מדבר גדול הכמות, כמו בת קול משמים, אם כי לפי האיכות לא בשמים היא כלל לדעת ר' יהושע, גם לתת איזה כובד להכריע:, (עיין דרשת הר"ן דרוש ז' על הא דמאן נוכח רבה בר נחמני, ב"מ דף פ"ו):
שני לוחות הברית
אבל קשה לדרך זה, דאמון הוא שם פדגוג, וא"כ הוה ליה למימר אומן. ויתכן דהכי קאמר, אמון לישנא דפדגוג הוא, ומשפטו כאמון כאשר היתה באמנה אתו (אסתר ב, כ) ותשאר הבי"ת כמו (תהלים מה, ח) משחך בשמן ששון כדפירש הראב"ע. והענין, שבעת גידולה היתה אצלו יתברך. או שיהיה אמון מענין נפעל, ופירושו שהיתה אמונה ומגודלת בחיקו יתברך. והכוונה בזה, לרמוז למעלת התורה והתיחדותה לשם יתברך שהיא אצולה מאתו, עד כאן לשונו:
שני לוחות הברית
אמון פדגוג אמר אמון, ולא אמר אומן, כי רמז לב' עניינים התורה הקדומה היא אמונה אצלו, אצלו ממש באמנה אתו שהיא רושם אלהות, והוא אמונת, כי היא פדגוג שהיא שורש נשמת בני עליה בסוד ישראל עלו במחשבה, ואמון ואומן כלהו אתניהו בה. ממילא מרומז בכאן סוד י' דקב"ה, וסוד י' דישראל בני עליה, שבודאי עליהם נאמר בצלם ובדמות ובדביקות נפלא, דאדם שלמטה מורה על אדם שלמעלה. והוא באמצע תורה אור הגנוז שהיא אמנה אתו ואמונת בני עליה: