מוסר על במדבר ד:א

נשא את ראש בני גרשון וגו'. פרשה זו נגד מחנה לויה, כי אף שחושב פקודת קהת בפרשת במדבר, מאחר שהקהתים הם נושאי הארון, שהוא ג"כ משא הכהנים, על כן יחשבו הם בכלל שכינה ששם הכהנים, אבל בפרשת נשא הכל ממחנה לוים. ומתחיל בגרשון שהוא הבכור, ומצדו זכו כל הלוים להיות במקום בכורים:

בפרשת במדבר לא הוזכר מצוה מתרי"ג מצות, [רק] מענין קדושת הלוים:

עוד תמצא בסוד פינחס הוא אליה"ו השם שלם עם ד' מלואיו שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, אשר כתבתי בכמה מקומות שעליהם רמוז יהא שמיא רבא כו', שיהיה השם רבא שלם עם כל מלואיו. שסימן המלואים הוא יה"א, דהיינו לפעמים ממלאים. הה"א עם יו"ד כזה ה"י, ולפעמים בה"א כזה ה"ה, ולפעמים באל"ף כזה ה"א, והם אלו המלואים שם ע"ב יו"ד ה"י וי"ו ה"י. שם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י. שם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. שם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. והנה אליה"ו הנביא עולה ב"ן, רומז לשם ב"ן. וכשתצרף ה"א מן הנביא לסופי תיבות של אליה"ו שהוא יה"ו, אז נעשה שם ידו"ד. נשאר נבי"א עולה ס"ג, רומז לשם ס"ג. וא"ל שבתחילת תיבת אליה"ו, רומז למילויין של שם ס"ג שבו ג' יודין ואל"ף אחת עולים א"ל. ושם מ"ה במילואיו ג' אלפין, ויו"ד אחת עולים מנין אח"ד, וסימנך א"ל אח"ד, וביום ההוא יהיה ה' אחד וכו' (זכריה יד, ט) ויהיה השם שלם עם כל מלואיו. על כן כל האומר יהא שמיה רבא כו', אז הקב"ה זוכר בגלות ובגאולה. וכבר נודע כי אמן הוא שם יאהדונה"י שהוא ביסו"ד סוד הברית המייחד איש ואשה, שהוא ידו"ד תפארת אדנ"י מלכות. ופינחס אשר קנא לברית, זכה לברית. אח"כ נשארו עוד ב' מילואין, דהיינו ע"ב מ"ה. חשוב אמן ע"ב מ"ה תמצא עולה כמנין פינח"ס. הרי פנחס הוא אליהו בהם רמוז שם ידו"ד בכל מלואיו: