מוסר על במדבר ה:יב

עוד אני אומר כי זה השם של יצר טוב יתפרש בג' עניינים, ובכל ענין יתגלה, אשרי האיש אשר ילך ויעמוד וישב בצלו. הנה הקב"ה נתן התורה והמצות, היום לעשותם בעולם הזה, ולמחר לקבל שכרם בעוה"ב (עירובין כב, א), הרי ג' דברים. הא' המצווה הקב"ה, ואח"כ המצווים יש בהם ב' דברים, דהיינו העשיה היום לעשות, וקיבול שכרם דהיינו למחר לקבל שכרם הנצחיי. ומצד שלשתן נקרא יצר טוב. מצד היום לעשותם נקרא יצר טוב, ואז טוב פירושו מלשון הארה, על דרך (שמות ל, ז) בהטיבו את הנרות, וכתיב (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, וכתיב במשה רבינו ע"ה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ופירשו רז"ל (סוטה יב, א) שנתמלא הבית אורה, ויהי' על דרך הפסוק (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, כי בוודאי המורד בציווי הש"י הולך חשכים והוא כסיל ובער ואין שגעון גדול מזה למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה רבון העולמות דאיהו רב ושליט, כי מי שהוא משכיל שש ושמח לעשות רצון קונו אף שאינו מקבל שכר, כמו שפירש רש"י פרשת נצבים (דברים ל, יט) העידותי בכם היום את השמים וגו', הסתכלו בשמים אם שנו מדתם כו', ומה אלו שאין מקבלים שכר וכו'. אבל החכם עיניו בראשו ורואה ומסתכל וירא את האור כי טוב, וזה החכם עיניו בראשו. והכסיל הולך בחשך, והוא כסיל, כי כסיל לא יבין, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ג, א) כי תשטה (במדבר ה, יב), אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ואני נותן סימן, כל חוטא שוטה. על כן יעורר אדם שכלו ויהלך [עם, נ"א את] חכמים ויחכם:

עמדו נא וראו מה נורא יום ה' אשר תלהט אש סביב ועד תקיעת שופר אלפי אלפים פרסאות גחלי אש בוערות ולזאת אפילו מלאכי השרת יאחזון רעדה לבל יוקדו בגחלי אש ה' כי באש ה' נשפט ולכך בקהילות פולין אומרים שחרית בפיוט והחיות בוערות אש אשר כל סוגר החרוז באש כי א"א לשער גודל האש עד שבא השופר ואז התקיעה מורה רוח של חסד למעלה ובא רוח ומפזר אש ויזלו מי חסד ולכך מלאכי השרת מצפים לשופר ואמרו אשרי העם יודעי תרועה לכן אין להאריך בשחרית ראש השנה בשום דבר עד שופר כי איך יתכן למעלה האש בוערת ואנו נעמוד למטה ונבלה הזמן בשירות ונגונים של שטות מן חזנים הלואי שלא יהיו שוררים שירים שמנגנים בבית אופר"א מזמרים אותו לשיר מלך עליון שנתייסד לכבוד המקום המלך בכבודו וכל רגע יש היזק שאינם ממהרים בשופר בבקשה מכם אחינו בית ישראל חדלו דברים של שטות והסירו מסוה עורון מפניכם ולא נבלה זמן בזמירות של הבל ובעו"ה רבים המתפללים בראש השנה ויום הכפור אינם בעלי תורה כי בוחרים תמיד באנשים שיודעים לצפצף בצעקת שוטים ואינם יודעים הברת אותיות כלל להברות ולהגדיל ולהניח ולהרפות הרפוי ולחזק החזק אוי לנו שעדיין השטן מרקד בנו לשום כונתנו בעמדנו לפני הבורא לשפוך שיחנו באלה הדברים שאין בהם ממש ולא נייחא כלל בשום אופן והנה יש עוד פירוש בגמרא הנ"ל לפמ"ש גמרא (ע"ז ד ע"ב) לא ליצלי אינש מוספי דריש שתא ביחיד בג' ראשונות דהקדוש ברוך הוא יושב ודן ודלמא מפקיד ליה בדינא ועיין במגן אברהם (או"ח תקצ"א סק"ז) שהביא בשם ס"ח קושיא דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים ותירץ דכאן הדין יותר חזק מכל ימות השנה ואם אמת כדבריו מ"מ יש עוד הבדל לענ"ד דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה וכן להיפך ח"ו ולכך בשאר ימות השנה האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל בין כך נגמר הדין ומה תועיל תפלה אחר גמר דין וקשה צעקה לאחר גמר הדין על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם משא"כ בראש השנה שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין מ"מ לא נחתם ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין וידוע דמלאכי השרת אומרים שירה כעלות השחר כדאמרינן (חולין צא ע"ב) שלחני כי עלה השחר ומלאך אני והגיע זמני לומר שירה אבל הלל קיימ"ל דכל היום כשר להלל וזוהיא שאלת מלאכי השרת מפני מה אין ישראל אומרים שירה בשלמא אנחנו כי זמנינו בבוקר ואז זמן דין א"כ איך יתכן לשורר בשעת זעם משא"כ ישראל דיש להם לומר כל היום וא"כ היה להם לומר שירה שהוא הלל אחר שלש שעות והשיב להם הקב"ה כי כל היום בכלל הדין באומרו ספרי חיים ומתים פתוחים לפני ואינם נסגרים בג' ראשונות כי אין גזר דין בג' ראשונות ואינו נחתם וכל היום נידון ולכך אין להם לשורר ואף אנחנו איך נשיר ונשמח בשמחה שאינה של מצוה ואפילו בחג השמחות הוא חג הסוכות שלנו הוא לשמוח בשמחה של מצוה באתרוג ולולב אשר הגדיל ה' חסדו עמנו להנחיל מצוה כזו וכבר דרשנו טעמים רבים על ד' מינים הללו אבל יש עוד טעם להיות דיש להבין למה תקנו בכל הפיוטים לומר באל"ף בי"ת וגם בגמרא (ברכות ד ע"ב) נתנו מעלה למזמור תהלה לדוד דאית ביה אל"ף בי"ת אבל אמרו באחד שבא למלך גדול ולא היה סיפק בידו להרבות לו בתוארים כראוי לכבודו לקח נייר אחד חלק והתחיל לכתוב תואר שלו בשולי היריעה להורות כי הרי נייר חלק לפניך תוכל לכתוב על גביו מה שתרצה וכן הענין בזה כי נודע כי כל הדיבורים נכללים בכלל אל"ף בי"ת וכו' באלו כ"ב אותיות נכללים כל הדיבורים וא"כ אנו שמשבחים לה' מי יערוך אליו תהלה ולכך בהתייסד השיר באל"ף בי"ת הרי כאילו מורה כל הדיבורים שבעולם כלולים כולם בשיר שבח ולא יבצר דבר מה שהפה יכול לדבר מה שלא יהיה נערך בשבח לה' והרי זה דרך כלל בכל הדברים וכן בוידוי הוא מיוסד אשמנו ועל חטא באל"ף בי"ת כי חטאנו בכל מה שהפה יוכל לדבר בעו"ה ולכך כתבו כל המהנדסים ובעלי גמטריאות כי כל ענינים שבעולם שמים וארץ וכל אשר בהם חוץ לאלוה נכללים בנקודות קו ושטח מעוקב נקודה קטנה עומדת תמיד במרכז וממש אין לו כמות רק היא ראשית כל דברים ואח"כ קו אין לו כ"כ רוחב רק אורך בקו מורכב מנקודות ואח"כ שטח הוא דבר שיש לו אורך ורוחב אבל אין לו גובה אבל הוא בעל שתי קצוות אלו גבולים ומעוקב הוא גשם שיש לו גובה ג"כ והוא בעל שלשה קצוות אורך רוחב גובה בזה נכללים כל הנבראים ממש כמו נקודה והוא דומה לה וג"כ הכל מתאוים למרכז כנודע לכך אתרוג נקרא רגג תאוה לעינים ולולב משוך כמו קו וערבי נחל הוא על שטח שאין בהם מעלה ולכך אין בהם גובה ונקרא ערבי נחל כי נחל משוך ומורה על שטח וכן ערבה לשון שטח כמו ערבות מואב הוא ערבה ומדבר כיוצא בזה הרבה ולהיותה בעלי ב' קצוות נאמר ערבה שתים והדס מורה על מעוקב שהוא גובה ולכך נקרא עבות שהוא דבר עב ולא יתכן עב בלתי גובה והוא בעל ג' צלעות לכך נאמר הדס שלשה וא"כ בד' מינים כלולים כל חלקי עולם בכלל לכך איש הישראלי הנוטלם ומשבח לה' הרי כאילו נוטל כל עולם בידו ומשבח בו לה' ומורה בו שה' הוא המניע לעולם בכלל בכחו הגדול ולכך המצוה לנענע להיות שהוא המניע משגיח בכל חלקי העולם ולכך מעלה ומוריד לד' רוחות ומנענע להורות כי הכל מה' והכל נברא לכבודו יתברך ולתת הודיה לשמו הגדול ובאמת אם ישים איש כזה ללבו ודאי שימצא נחת וישמח שמחה תמה וברה בנטילת לולב ולא יעלה בו שחוק וכדומה אשרי איש שעמלו בתורה ובמצות ועושה נחת רוח ליוצרו כי זה כל אדם כאשר אמרתי כי כצל ימינו על הארץ והעיקר ג"כ למחות בעוברי עבירה ובפרט בעון תערובות ח"ו אנשים ונשים מאד ראוי לקנא בפרט כאן עיר שכולם כהנים ממש ועל הכהן מוטל ביותר לקנאות ברית קודש ולכך (במדבר ה' יב) כי תשטה אשתו והובא אל הכהן והוא מקריב מנחת קנאות כי על הכהן לקנאות קנאת ברית ולכך נתכהן פנחס בקנאו ברית קודש ולכך אליהו שהוא פנחס אמר (מל"א י"ט י) קנא קנאתי וכו' כי עברו בריתך וזה מאמר הקרא (ויקרא כ"א ט) ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת דאמרינן (ב"ק נ) גבי נחוניא חופר שיחין דלכך ניצלה בתו מבור דבר שנצטער בו אותו צדיק אל יכשל בו זרעו ואילו היה הכהן מקנא קנאת ה' צבאות בברית לא היה נכשל זרעו לזנות וע"כ דגם הוא לא שמר ברית כהונתו כראוי ולכך את אביה היא מחללת דאות היא שלא קינא הברית ובפרט ח"ו הבועל ארמית אוי לאותה עבירה רבים שאלו למה עונש דבועל ארמית לא נזכר בדברי תורה כלל רק הלכה למשה ומדברי קבלה אבל התירוץ כי התורה לישראל ניתנה ועל הישראלים נאמרו בתורה כל העונשים על עבירות אבל הבועל ארמית קשורה ככלב ונמשכה ערלתו ואינו בגדר ישראל והתורה לא ניתנה רק לבני ישראל ולכך לא נזכר בועל ארמית כלל כי הרי נדחה מכלל ישראל לכך (סנהדרין פא ע"ב) קנאים פוגעים בו ולא צריך בית דין לכן השמרו עצמיכם מכל דבר פשע ואיש אשר ח"ו יחטא ימהר לשוב כי תשובתו קשה ואולי יחון ה' צבאות כי חנון ורחום הוא ואל ימתין בתשובה כמ"ש כי מי יודע אם מחר בכחך לשוב ואיתא במדרש (ויק"ר ל"ד ג):

וסוד הענין, הנה העולם נברא בבי"ת ברכה כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, י) התחיל בבי"ת בראשית, כך היא ברכה. וכשהלך אחר עצת הנחש הארור אז נתקלל ונתקלקל העולם וזה היה כשמעל, על כן הנהנה בלא ברכה מעל. והנה אמרו רז"ל (שבת קמו, א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. ועל זה נסמך אח"כ פרשת סוטה (במדבר ה, יד) ועבר עליו רוח קנאה. כבר כתבתי מענין רוח, ורוח קנאה הוא רוח הטומאה מצד הנחש שהיה באדם כשראה אותו משמש עם חוה. וכבר כתבו המקובלים שהפירוד שנעשה למטה ע"י (הנחש) [חוה] מכח שבא עליה נחש, נעשה גם כביכול בזיווג שלמעלה, סוד ד"ו פרצופין קיצוץ. זהו שאמר (שם יב) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. כבר פירשתי לעיל ענין מעל, ואמר איש איש שני פעמים, וכתב רש"י על פי רז"ל ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה. וסוד הענין כמו שכתבתי כי גרמה פירוד בין הדבקים שלמעלה, כי נכנס הקליפה במקום קודש וכמו שאמרו המקובלים על בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, רומז על חוה שלמעלה. וכבר כתב הפרדס שלמעלה חלילה אין הדברים כפשטן שנכנס הטומאה אל הקודש פנימה, אלא הענין הוא קול קטרוג הקליפות נשמע למעלה והדיין אמת ברוך הוא צריך לעשות דין אמת, והקב"ה חפץ חסד הוא ולהטיב לזולתו, אבל מכח הקטרוג צריך לעמוד מכסא רחמים לכסא דין ומונע השפע הטוב הראוי להיות נשפע להדבקים בו ונשפע אל החצונים, ודבר זה נקרא כניסת הקליפה בתוך הקדושה. והארכתי בזה בהקדמה שלי תולדות אדם. זהו סוד ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא נטמאה, וכביכול מדבר מחוה של מעלה שנכנסת שם הקליפה בטומאה, זהו והיא נטמאה, אבל באמת היא לא נטמאה כי אין כניסה ממש ח"ו כדפירשתי: