מוסר על במדבר ה:יד

וגרסי' במדרש, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. כיצד. ראשון, אנכי ה' אלהיך, לא תנאף. הרי שהנואף אשת חבירו כופר במציאות הב"ה. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכתיב בו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכתי' (במדבר ה, יד) בשוטה ועבר עליו רוח קנאה, או עבר עליו רוח קנאה. שני פעמים קנאה. ולמה שני פעמים, שהוא מקנא הב"ה ואישה. וכן הוא אומר, כי מנחת קנאות היא, אחת להב"ה ואחת לאישה. הרי שהנואפת תחת אישה כאלו כפרה בהב"ה, שהוא מקנא בה. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וזה נואף ונשבע על שוא שלא עשה. זכור את יום השבת לקדשו. כהן יש לו אשה, אם ישראל נואף אותה ויולדת ממנו זכר, עומד ומשמש בבית המקדש ועורך עצים ומעלה עולות בשבת, כסבור שהוא בנו של כהן, ונמצא מחלל את השבת. כבד את אביך. שהנואף את אשת איש מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ויולדת, והבן גדל ועומד בשוק ומחרף ומבזה את הנואף, כסבור שאינו אביו, והוא אביו. לא תרצח. שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש או יהרוג או יהרג. לא תנאף, הרי הוא נואף. לא תגנוב, הרי הוא גונב מקור חבירו. וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו. לא תענה ברעך עד שקר, והרי זו מעידה עדות שקר ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ואינה מעוברת אלא מן הנואף. לא תחמוד אשת רעך, והרי הוא חומד אותה. הרי שהנואף והנואפת עוברים על כל עשרת הדברות. ועליה אומר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים. צודה בעולם הזה וצודה לעולם הבא. החרם הזה הוא צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וביבשה.

וסוד הענין, הנה העולם נברא בבי"ת ברכה כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, י) התחיל בבי"ת בראשית, כך היא ברכה. וכשהלך אחר עצת הנחש הארור אז נתקלל ונתקלקל העולם וזה היה כשמעל, על כן הנהנה בלא ברכה מעל. והנה אמרו רז"ל (שבת קמו, א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. ועל זה נסמך אח"כ פרשת סוטה (במדבר ה, יד) ועבר עליו רוח קנאה. כבר כתבתי מענין רוח, ורוח קנאה הוא רוח הטומאה מצד הנחש שהיה באדם כשראה אותו משמש עם חוה. וכבר כתבו המקובלים שהפירוד שנעשה למטה ע"י (הנחש) [חוה] מכח שבא עליה נחש, נעשה גם כביכול בזיווג שלמעלה, סוד ד"ו פרצופין קיצוץ. זהו שאמר (שם יב) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. כבר פירשתי לעיל ענין מעל, ואמר איש איש שני פעמים, וכתב רש"י על פי רז"ל ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה. וסוד הענין כמו שכתבתי כי גרמה פירוד בין הדבקים שלמעלה, כי נכנס הקליפה במקום קודש וכמו שאמרו המקובלים על בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, רומז על חוה שלמעלה. וכבר כתב הפרדס שלמעלה חלילה אין הדברים כפשטן שנכנס הטומאה אל הקודש פנימה, אלא הענין הוא קול קטרוג הקליפות נשמע למעלה והדיין אמת ברוך הוא צריך לעשות דין אמת, והקב"ה חפץ חסד הוא ולהטיב לזולתו, אבל מכח הקטרוג צריך לעמוד מכסא רחמים לכסא דין ומונע השפע הטוב הראוי להיות נשפע להדבקים בו ונשפע אל החצונים, ודבר זה נקרא כניסת הקליפה בתוך הקדושה. והארכתי בזה בהקדמה שלי תולדות אדם. זהו סוד ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא נטמאה, וכביכול מדבר מחוה של מעלה שנכנסת שם הקליפה בטומאה, זהו והיא נטמאה, אבל באמת היא לא נטמאה כי אין כניסה ממש ח"ו כדפירשתי:

והנה במנין תרי"ג מצות שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, רבו הדעות ומצאו חשבונות רבות מה למנות ומה שלא למנות. הקודם במעלה ובזמן הוא בעל הלכות גדולות, והחכם הגדול ר' שלמה גבירול, והרב הגדול הרמב"ם, ורבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג, ואין זה מן התימה במה שהם חלוקים בזה, שהרי מצינו ג"כ בתנאים ואמוראים שחלוקים בהרבה מצות אם הם מצוה או רשות, מהם מה שאמרו במסכת סוטה (ג, א) וקנא את אשתו (במדבר ה, יד) רשות דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה. לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, טו) רשות, ר' עקיבא אומר חובה. לה יטמא (ויקרא כא, ג) רשות, רבי עקיבא אומר חובה. הנה לדעת ר' ישמעאל יחסרון כאן שלש מצות מן רמ"ח: