מוסר על במדבר טז:יא

נאמר על אהרן, אבי הכהונה, שהיה ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ (אבות א:יב), וכל מעשיו היו חסד ושלום. חז״ל דורשים על הפסוק: ״ויפגשהו בהר האלהים וישק לו״ (שמות ד) - את הכתוב: ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו״ (תהלים פה), ״חסד זה אהרן וכו׳ אמת זה משה וכו׳ צדק זה משה וכו׳ שלום זה אהרן״ (ילקוט שם). לא תיארו חז״ל את משה ואהרן כבעלי חסד ואמת וצדק ושלום, אלא ראו אותם כאילו התפשטו לגמרי מעצמיותם והפכו למציאות אותן המידות בעצמן וכל מהותם התגלמה בהן. בפגישות ובנשיקות בין משה ואהרן לא נפגשו והתנשקו שני אנשים אחים, כי אם נפגשו והתנשקו המדות חסד ואמת וצדק ושלום. עד כדי כך הגיעו רום מעלותיהם של משה ואהרן. ״וגדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: ׳ואנכי עפר ואפר׳ (בראשית יח:כז); ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז): ׳ונחנו מה׳״ (חולין פט). ועוד שמשה הצביע על אהרן ואמר עליו: ״ואהרן מה הוא כי תלינו עליו״ (במדבר טז; וראה ילקוט שם), כלומר, שבטלה אנוכיותו של אהרן וכל כולו לא היה אלא קדושה וטהרה ומעלות רוחניות עליונות. והנה לאחר כל זה כיצד עלה על דעת משה לחשוש על אותו מלאך החסד והשלום, שבשעה רוממה זו יהיה מיצר על אשר לא הוא כי אם משה זכה לגאול את ישראל?

וְהִנֵּה מִכָּל שֶׁהֶאֱרַכְנוּ עַד כֹּה בְּגֹדֶל הָעֹנֶשׁ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה יֵשׁ לְהִתְרַחֵק מֵעֲוֹן הַמַּחֲלֹקֶת. כִּי מִלְּבַד הֶעָוֹן הָעַצְמִי שֶׁהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר, עוֹד הוּא סִבָּה עֲצוּמָה לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לְכַמָּה עֲוֹנוֹת חֲמוּרִין דְּהַיְנוּ, לְשִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְכַעַס וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וְהַלְבָּנַת פָּנִים וּנְקִימָה וּנְטִירָה וּקְלָלוֹת שֶׁל חִנָּם וּלְקַפֵּחַ פַּרְנָסַת חֲבֵרוֹ וּפְעָמִים גַּם לְחִלּוּל הַשֵׁם, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁעֲוֹנוֹ גָּדוֹל עַד מְאֹד, וְגַם מָצוּי לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לְאִסּוּר חֲנֻפָּה, שֶׁבָּזֶה מוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים בְּמַחְלֻקְּתּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁמָּצִינוּ בְּקֹּרַח כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין נ"ב.) עַל הַפָּסוּק (תהילים ל"ה ט"ז) ִ: "בְּחַנְפֵי לַעגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ", בַּמֶּה שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְקֹרַח, שֶׁנָּתַן לָהֶם עֻגּוֹת, חָרַק עֲלֵיהֶם שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שִׁנָּיו, וְגַם בָּא עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶּת לִידֵי לֵיצָנוּת לְהִתְלוֹצֵץ עַל הַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ וְלִמְשֹׁךְ בָּזֶה אֲנָשִׁים לַעֲצָתוֹ. וְכָל זֶה הָיְתָה הַנְהָגָתוֹ שֶׁל בַּעַל מַחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹן, וְהוּא קֹרַח, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת קֹרַח. וְיָדוּעַ עֹנֶשׁ לֵיצָנוּת, שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְּלָיָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל. [וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצוּי, כְּשֶׁהַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ לְחַזֵּקּ אֶת הַמַּחֲלֹקֶת וְלִמְשֹׁךְ אֵלָיו אֲנָשִׁים לַעֲצָתוֹ, וְהוּא יָרֵא פֶּן יַחְזְרוּ אַחַר כָּךְ וְיִשָּׁאֵר אַךְ הוּא לְבַדּוֹ, יָסִית הַיֵּצֶר עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל זֶה קֶשֶׁר חָזָק וְאַמִּיץ בִּשְׁבוּעָה עַל זֶה, וְכָל זֶה מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא [בְּחֵלֶקּ] אֵצֶל קֹּרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם. וּרְאֵה אָחִי, כַּמָּה מֵהָעִוָּרוֹן יֵשׁ בָּזֶה, שֶׁקָּרוֹב הַדָּבָר שֶׁהוּא בִּכְלַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע לַעֲבֹר אֶת הַמִּצְוָה, וְכִדְאִיתָא בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רל"ו סָעִיף ב' וּבַשַּׁ"ךְ שָׁם סָעִיף קָטָן ד', וַאֲפִלּוּ אִם יְקַּיֵּם אֶת שְׁבוּעָתוֹ, גַּם כֵּן לֹא יֵצֵא הַדָּבָר מִכְּלַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְכִדְאִיתָא בְּסִימָן רל"ח סָעִיף ה' ^* דְּלָא מִבָּעֵי (פרוש: שאין צריך לומר) לְדַעַת רַבֵּנוּ יוֹנָה בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה בָּאוֹת נ"ז וּבַסְּמָ"ג לֹא תַעֲשֶׂה ק"ז בִּפְתִיחָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ לָאו גָּמוּר עַל הַמַּחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, בְּוַדַּאי הוּא בִּכְלַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, דְּהוּא לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִשְׁאָר מוֹנֵי הַמִּצְוֹת, דְּלֹא חִשְּׁבוּ לַמַּחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת בְּמִנְיַן הַלָּאוִין, אַף עַל פִּי כֵן קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁהוּא בִּכְלַל לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עַל זֶה כַּמָּה פְּסוּקִים בַּתּוֹרָה הַמְרַמְּזִים עַל עֲוֹן הַמַּחֲלֹקֶת, וְחָמוּר מֵאִסּוּר חֲצִי שִׁעוּר דְּאִתְרַבֵּי רַק מִ"כֹּל", וְעַיֵּן בְּסִימָן רל"ט סָעִיף ו' וּבַשַּׁ"ךְ שָׁם, עַל כֵּן נִרְאֶה שֶׁיִּשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת לְפִי מַה שֶּׁצִּדַּדְנוּ, דְּמֵעִקַּר הַדִּין מִקְרֵי דָּבָר זֶה נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, מִמַּה דְּאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (ק"ט ע"ב): וְאִשְׁתַּבָּעִי לִי בַּהֲדַיְיהוּ [וּכְבָר נִשְׁבַּעְתִּי אִתָּם, ???(שֶׁאִם יִקרְאוּ לִי, אֵלֵךְ עִמָּהֶם)], (במדבר ט"ז י"א) "אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' ", דְּאֶפְשָׁר דַּעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה עַל זֶה וְחָשַׁב שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, רַק שֶׁשָּׁמַע לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִנַּהּ, אִי מַר רַב אַנְתְּ תַּלְמִידָא וְכוּ', (פרוש: מה יוצא לך מזה, אם משה הרב, אתה התלמיד וכו'), עַיֵּן שָׁם. וּמֶה הָיָה צָרִיךְ עֵצוֹת לָזֶה, דַּהֲרֵי נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, וּכְמו שֶׁאָמַר לָהֶם משֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כִּדְאִיתָא שָׁם, וְרַק לְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ הַכֹּל אֶת הַנֵּס, שֶׁנִּבְלְעוּ בָּאָרֶץ, עָשָׂה תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה עַל זֶה וְיָשַׁב עַל זֶה בַּאֲנִינוּת כָּל יָמָיו כִּדְאִיתָא שָׁם, אִי נַמֵּי (או גם כן) שֶׁהָיָה יָרֵא לַעֲבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ, לְכָךְ נָתְנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֵצָה עַל זֶה שֶׁלֹּא יִקְרָאוּהוּ כְּלָל: ]. וְיָדוּעַ גֹּדֶל עָנְשָׁהּ שֶׁל שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין מְנַקְּה עֲבוּר זֶה, כְּדִכְתִיב (שמות כ' ז'): "לֹא יְנַקֶּה" וְגוֹ', וְכִדְאִיתָא בִּשְׁבוּעוֹת [דַּף ל"ט, עַיֵּן שָׁם בְּגֹדֶל עָוֹן הַזֶּה, וְלֹא כָּתַבְתִּי כָּל זֶה, רַק לְהַרְאוֹת לִפְנֵי הַכֹּל אֶת גֹּדֶל סַמְיוּת עֵינַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה]. וַאֲפִלּוּ אִם מִתְּחִלָּה לֹא נִתְכַּוֵּן כָּל כָּךְ לְרָעָה, אַף עַל פִּי כֵן לְבַסּוֹף לֹא יִנָּקֶה מֵהָעֲוֹנוֹת הַנַּ"ל, כַּאֲשֶׁר בָּדוּק וּמְנֻסֶּה לְכָל הַיּוֹדֵעַ בְּטִיב הָעוֹלָם.