מוסר על במדבר טז:יד

הדברים האלה לכאורה תמוהים מאד. משה נהג כאן בלכתו לדתן ולאבירם מנהג חסידות שאין דוגמתה. הרי משה לא בא לריב עם דתן ואבירם, אלא הם רבו אתו בכל הזדמנות. דתן ואבירם הם אותם ״שני אנשים עברים נצים״ שאמרו למשה במצרים ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי״ (שמות ב וראה רש״י שם), ובגללם היה משה נאלץ לברוח ממצרים הם שפגעו במשה ואהרן בצאתם מבית פרעה ואמרו להם: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״ (שם ה ורש״י שם); הם שכתוב עליהם בפרשת המן: ״ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וכו׳ ויקצוף עליהם משה״ (שם טז ורש״י שם): והם שאמרו עליהם חז״ל: ״הם ברשעם מתחילתם ועד סופם״ (מגילה יא). וגם לגבי מחלוקת קורח כתוב עליהם: ״הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח״ (במדבר כו), כלומר, הם הצו את ישראל על משה (רש״י שם). ולמרות כל זה ניסה משה לפייס אותם בדברים שונים ושלח במיוחד לקרוא להם, והם השיבו לו בעזות פנים: ״לא נעלה וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ (שם טז).

דתן ואבירם כו' לקחו במחשבותם שהם בני ראובן הבכור והם ראוים לגדולה, על כן שפטו משפט מעוקל וכפרו בנבואת משה הפרטית, דהיינו ההתמנות, וחטאם היה בהתאוה שמוציא את האדם מהעולם והיא בהפך ממעלת איזה עשיר כו'. וחשבו על משה רבינו ע"ה שעשה זה להעשיר את משפחתו, על כן עשה לאהרן ובניו כהנים ושבטו לוים שיתעשרו במתנות כהונה ובמעשרות כו'. גם הקטורת מעשרת, כמו שאמרו רז"ל (יומא כו, א). וזהו שהתרעמו (במדבר טז, יד) ותתן לנו נחלת שדה וכרם וכו'. וזהו יצאו נצבים פתח אהליהם, נצבים ולא זכרו בסוד המזוזה המורה על שלימות הממון כמו שכתבתי לעיל (ד"ה ועל אלה). וכבר כתבתי לעיל (ד"ה על דרך הפשט), כי ג' אלה קנאה תאוה וכבוד לעומתם גבור עשיר וחכם, והם ג' שלמויות גוף ממון נפש, והם ג' תיקונים ציצית מזוזה תפילין. וקרח שלבש בקנאה, התלוצץ בציצית. ודתן ואבירם שנתלבשו בתאוה, לא שמו עיניהם על המזוזה. וענין ר"ן איש, היה עניינם בסוד תפילין כמו שנפרש אי"ה: