מוסר על במדבר טז:כב

והנה הגיעו למצב של שחיתות כזו עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע״. ולמרות כל זה לא השלים משה עם גזירת ה׳, ואף על פי שבתחילה כתוב עליו ״וישמע משה ויפול על פניו״, ופירשו חז״ל שמאחר שזה כבר היה בידם סרחון רביעי (קודם חטאו בעגל, כמתאוננים ובמרגלים) נתרשלו ידיו (ראה רש״י ושם תנחומא), בכל זאת התאמץ והתחזק והתפלל עליהם, ככתוב: ״ויפלו על פניהם ויאמרו, אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף״ (במדבר טז:כב), וה׳ התרצה להם ואמר למשה: ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״ (במדבר טז:כד), וזו היתה כבר גזירתו האחרונה של ה׳. ברם משה נהג במדת חסידות עליונה ולפנים מכל שורת הדין, ולמרות גזירת ה׳, הלך לביתם של דתן ואבירם כדי לעשות עוד נסיון אחרון, אולי ״ישאו לו פנים״ (במדבר רבה שם), ואולי יצליח לשכך את המחלוקת ולהביא לידי שלום, עד ש״יצאו נצבים פתח אהליהם״ - ״בקומה זקופה לחרף ולגדף״ (רש״י שם בשם תנחומא).

עוד קשה, בענין הבדלו מתוך העדה כו' שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר טז, כב) האיש אחד יחטא וגו', והודה הקב"ה לדבריו ואמר יפה אמרת אני יודע ואני מודיע מי אשר חטא כו' כדפירש רש"י, וכי ח"ו משה היה יותר חכם ממאמר הקב"ה. ויפה דברו קצת שמשה רבינו ע"ה לא הבין מתחלה דברי הש"י, כשאמר לו יתברך הבדלו מתוך העדה היה דעת הש"י להבדל מתוך עדת קרח. ומשה רבינו ע"ה הבין שדעת הש"י הוא להבדל מכל עדת ישראל, ועל כן אמר האיש אחד יחטא כו'. השיבו לו השם יתברך, יפה דברת אבל לא הבנת אותי, כי כך היתה דעתי להבדל מעדת קרח. אמנם על זה קשה הלא הנסתרות לה' אלהינו (דברים כט, כח), הוא יתברך הוא ידע שיטעה משה בהבנת דיבורו, ולמה לא גילה השם יתברך מיד כוונתו. בשלמא שני אדם המפלפלין כמו מקשן ותרצן, נוכל לומר כי לא הבינו זה את זה. אבל הש"י יודע מצפון לבבות: