מוסר על במדבר טז:ל

ביאור מ"ר פרשת נשא (יא, ז) וישם לך שלום גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי י"י ורב שלום בניך רבים מתחבטים במדרש זה מה חלוק יש בין אוהבי תורה ובין לומדי תורה גם קשה למה באוהבי תורה האריך לדבר ואין למו מכשול בלומדי תורה לא הזכיר זה הענין הוא כי מצינו ב' מיני לומדים מין האחד שזוכים לתורה מצד עצמם שמתאוים ללמוד ומין השני שזוכים ללמוד מצד אביהם כמט שאמרו רז"ל במס' ב"ב (ט, ב) על פסוק (משלי כא, כא) רודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד רבי יהושע אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעל אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים פירש"י גבי חכמה כתיב כי מוצאי מצא חיים. בעלי אגדה דכתיב וכבוד כו' ע"כ נראה שאוהבי תורה יקראו הזוכים מצד עצמם ללמוד תורה שאהבתם קשורה בתורה לכן הוצרך לומר ואין למו מכשול והוא ע"ד גמרא פ' השולח (גיטין מג, א) דרש רבה בר רב הונא המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת א"ל רב חסדא מי דמי וכו' הדר מוקי אמורא עלה ודרש (ישעיה ג, ו) והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה פירש"י שאין אדם עומד על אמתחתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלמוהו והוא נותן לב ומבין כו' וזהו אוהבי תורה שזוכים מצד עצמן ללמוד אין עומד על אמיתת התורה אא"כ יכשול בה ובעבור זה הוצרך לברכה לברכהו שאל שיהיה למו מכשול רק יבין וישכיל מעצמו ולא יבוא לידי מכשול. משא"כ לומדי תורה הזוכים בשביל צדקה וחסד שעשו אבותיהם לזה א"צ ברכה ואין למו מכשול כי באם יהיה המכשלה מתחת ידיהם לא יהיה הברכה בשלמות והקב"ה בעין יפה נותן הברכה לאדם ונותן שכרו משלם מ"ה השמיט גבי ולומדי תורה ואין למו מכשול. או יאמר בדרך אחר ואגב יובן השנוי גבי אוהבי תורה הקדים לומר שלום ואח"כ רב וגבי לומדי תורה הקדים מלת ורב שלום. הענין הוא האוהב תורה אף שהוא בעצמו אין בעל תורה כענין הגמרא (שבת כג, ב) מאן דרחים רבנן הוין ליה בנין רבנן ולומדי תורה הוא לומד תורה בעצמו ואמרינן במ"ר (ב"ר כב, ו) יצר סמוך תצור שלום (ישעיה כו, ג) ור"ח בר פפא ורבי סימון ר"ח ב"פ אמר אם בא יצרך להשחיתך סמכיהו בד"ת ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום תצור שלום אין כתיב כאן כו' הנה באוהבי תורה אמר שלום רב על רבוי שלום שתהיה לו באשר אין למו מכשול. ובלומדי תורה אמר ורב שלום בניך אתה תהיה רב ושר לשלום כאלו אתה בראת אותו. ועי"ז נראה לבאר מה שמסיק לעיל מיניה בילקוט פרשת נשא (רמז תשיא) גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים שנאמר (ישעיה נז, ב) יבוא שלום וגו' גדול השלום שלא ניתן בחלקן של רשעים שנאמר (שם כא) אין שלום אמר י"י לרשעים. וק' בכאן הדיוקים אהדדי בתחלה אמר גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים משמע דוקא לצדיקים הא לבינונים לא ואח"כ אמר גדול השלום שלא ניתן לרשעים משמע הא לבינונים יש שלום. ולדרכי איש בחלקן של צדיקם ניתן להם השלום כאלו הם בראו השלום משא"כ הבינונים הגם שיש להם שלום במחנותיהם מ"מ גדולת השלום שנמצא במעלות הצדיקים כאלו הם בראו השלום מעלה זו אין שייך גבי הבינונים. וברשעים לא זו שמעלה זו של בריאת שלום אין בידיהם אלא אף זו אף שלום בית אין להם וזהו מוזכר בברכת וישם לך שלום כלומר הש"י ישים לך שלום כאלו השלום שלך הוא. הטעם על סדרי תפלות שתקנם בברכה המשולשת בתורה) והואיל ואתא לידן אימא מילתא מה שתקנו סודרי התפלות ברכנו בברכה המשולשת בתורה כו' למה הזכירו המנין שמשולשים הם. בימי חורפי נתתי טעם לשבח ואח"כ מצאתיו בפירוש הסידור שחיבר המקובל הגדול מהר"ר הירץ זצלה"ה והוא ע"ד מ"ש המרדכי פ"ק דברכות גבי אפילו עטרות ודיבון פרש"י שאין בו תרגום וצריך לקרות העברי ג' פעמים וה"ה ברכת כהנים אין להם תרגום כמבואר בפוסקים וצריך לקרותן ג"פ במקרא וזהו המשולשת בתורה. עוד נראה לפרש בדרך שפי' א"א ז"ל בפי' החומש בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל פירש"י עולה בגימטריא בן והקשו על לישנא דרש"י שאמר ב' לשונות עולה בגימטריא היינו עולה היינו גימטריא ותירץ א"א ז"ל שהוא כעין קשיא ותירוץ ע"י שתחלה רצה לגלות בכל עולה בן והוקשה לו אם כן לפ"ז הל"ל גו"י בירך אותו בבכל ויהיה פירושו שי"י ברך אותו בבן ובא כמתרץ ואמר בגימט' כן כלומר אלו לא היה לו פירוש אחר רק הגימטריא אז הוי קושיא אמנם יש עוד פירושים אחרים זולת הגימטריא ולפירושים ההם יוצדק הלשון בכל לבו אמר עולה בן כן נ"ל לפרש ענין זה ע"ד זה כי עיין בילקוט (רמז תשי) וברבתי (במדב"ר י"א) שהביאו פירושלים על יברכך י"י וישמרך. יברכך בנכסים. וישמרך בנכסים. ועל ויחונך פירשו בדעת ובחכמה והשכל. והנה לכאורה כל הברכות כהנים רק אחת הן הענין מארז"ל בחלק (סנהדרין צב) כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר (משלי כד, ד) בדעת חדרים ימלאו ועוד דע מארז"ל במנחות (קי, א) הביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ (ישעיה מג, ו), אמר ר"ה אמר רב אלו גליות שבבבל שדעתן מיושבת עליהם כבנים ובנותי מקצה הארץ אלו גליות שבשאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהם כבנות ונמצא לפ"ז תלויים זה בזה מי שיש בו דעת מתעשר והכל תלוי בשלום משא"כ בגלות אין דעתן מיושבת כו' ומש"ה קאמר ברכנו בברכה המשולשת בתורה לא נחשבו לאחת רק משולשים המה כי עיין בילקוט שמביא כמה עניינים על יברכך וישמרך ועל ויחונך כגון וישמרך ישמור הקץ וזה אין תלוי בדעת בני אדם וכיוצא בזה ומש"ה תקנו ברכה המשולשת בתורה כי באמת משולשים הם כי הברכות אינם תלוים זה בזה^*ענין יקר על מ"ר פרשת ויקרא על ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. וכדי להפליג ממעלת הדעת אבאר מ"ר פרשת ויקרא (א, טו) וז"ל, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו ע"ש. ובמתנות כהונה מביא גירסא אחרת אמר ר"ע כל ת"ח המגביה עצמו דומה לנבילה המושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק עצמו ממנה והולך אבל לקים הגי' דידן יש לפרש וכדומה ששמעתי קצת מזה מחכם א' בק"ק פרנקפורט בהיותו ר"מ ואב"ד שמה אך צריך אני להוסיף בראי' ע"ד מה שמסיק במסכת ביצה דף ל"ח (ע"א) כי סליק רבי אבא כו' אמאי ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וכו' עוד א"ל ולא שני למר בין ממון שיש לו תובעין ובין ממון שאין מלו תובעין א"ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטלה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ופירש"י שחוטה שנתערבה בנבילה דרובה נבילה אין השחוטה בטילה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף על מגעו לפי שאפשר לנבילה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דכי מסרחה ואין ראוי' לגר שוב אין קרויה נבילה וכן הוא גמ' במסכת בכורות (כג) והרא"ש הביא גמרא זו בפ' גיד הנשה (סימן לז) ע"ש אם כן הרי לך שנבילה סופה לבוא לידי טהרה וכבר ידעת הגמ' (שבת קנב, א) ת"ח כל זמן שמזקי' חכמתן נתווספת והרשעים כ"ז שמזקינין טפשותן נתוספת להם על זה אמר שפיר כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו כי הנבילה סופה תבוא לידי טהרה כשמסרחת וזה שאין בו דעת לא בא למעלתו ועומד בטפשותו^*טעם אחר על קושיית הדיוקים הנ"ל. או נוכל לתרץ קושיית דיוקים הנ"ל והיא ע"ד מה שמסיק בילקוט ספר ישעיה בדף נ"ד דפוס וינציאה (רמז תעט) ארבעה רוב שלומות הן (תהלים עב, ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים לז, יא) וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום והדין (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ופסוק בישעיה (נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו והרשעים כים נגרש וגו' (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים והנה משמע בצדיקים הזכיר כפל שלום שלום ויורה על רוב שלום וברשעים אמר אין שלום אפילו פעם אחת והדיוק שקאי על הבינונים הוא שיש להם שלום א' ולא רב שלום וזה יורה על מפלת רשעים שאין להם תקומה^*ענין יקר ונחמד ע"פ איש בער לא ידע וכסיל לא יבין וגו'. ועד"ז נראה לפרש פסוק בתהלים במזמור צ"ב (ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם וגו' ונראה לי דיש מקום לטעות בדברי דהמע"ה כי לכאורה סותרין דבריו אהדדי כי במזמור צ' (פסוק ה) אמר זרמתם פינה יהיו בבוקר כחציר יחלוף בבוקר יציף וחלב לערב ימולל ויבש. והנה יש להבין שדימה הרשע לחציר מה חציר עובר ושב לשנה הבאה כן הרשע מעלה חליפין תחתיו ובמזמור נ"ה (פסוק כ) אמר ישמע אל ויענם ויושב קדם סלה אין אין חליפות למו משמע אין להם חליפין וכן הוא בגמ' (ב"ב קטז, א) אשר אין חליפות למו שאין מניח בן ליורשו ע"ש. ובאמת לאו קושיא הוא כי האי כחציר יחלוף לא דייק שיעלה חליפין רק כמו והאלילים כליל יחלוף מורה על אבוד עולמות. וזה ביקש דוד המלך עליו השלום לרמוז ולתרץ הקושיא ואמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת מה שדמיתי הרשע לחציר יחלוף לא שהיה בדעתי שהרשע יעלה חליפין ויהיו דברי סותרין זה את זה אלא דעתי ומחשבתי היא שיפרחו הרשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד ולא היה חליפות להם. וזהו הענין אין שלום אמר י"י לרשעים רק יאבדו מן העולם^*טעם על הגמרא גדול השלום אפילו ישראל עובדים ע"ז וכו'. ואגב אתן טוב טעם מה שמסיק שם בילקוט (נשא רמז תשיא) ר"א הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהן שנאמר (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרין הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר בהן (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאטמו גוו' הא גדול השלום שנואה המחלוקת ע"כ. וקשה באמת מ"ט ענין זה לזה גם ראוי ליתן לב על שסיים הא גדול השלום ושנוי המחלוקת מה מורה האריכות לשון ומה חידש לנו בזה יותר ממה שאמר ברישא. הענין הוא שק' בפ' חלק לבם עתה יאשמו מה מורה מלת עתה מה היה חסר במקרא באם אמר חלק לבם יאשמו ונ"ל לתרץ כי בילקוט פרשת קרח (רמז תש"נ) מסיק שם במחלוקת קרח ועדתו וז"ל ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם (במדבר טז, טו) ואל תקבלם בתשובה כו' ש"מ שאין מקבלים תשובה מבעלי המחלוקת ולפי זה הטעם נכון גדול השלום שאפילו עובדים ע"ז הקב"ה מאריך אף להן פן יעשו תשובה וע"י התשובה יהיה מחילה וסליחה על חטאו ופשעו משא"כ חלק לבם אין מקבלין אותו בתשובה כאשר התפלל מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה ויעמדו בחטאם ונבוא על נכון מלת עתה יאשמו והוא ע"ד מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית (כא, ו) אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך וגו' וה"פ חלק לבם עתה ר"ל באם חלק לבם ויעשו תשובה הנרמז במלת עתה ובכל זאת יאשמו כי אין מקבלין תשובה מהם והנה חל עלינו חובת ביאור מה חרי האף הגדול הזה אשר לבעל הרחמים על בעלי המחלוקת שלא יקבל תשובתם ליישב זה אבאר פסוק א' בפרשת קרח בענין מחלוקת קרח^*טעם נכון למה הקב"ה אין מקבל תשובת בלי מחלוקת והוא ע"ד פרשת קרח. כתיב (במדבר טז, כח) ויאמר משה בזאת תדעון כי י"י שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי אם כמות כל האדם וגו' לא י"י שלחני ואם בריאה יברא וגו' ופצתה האדמה וגו' מלפנים גליתי שאין במחשבתי לבאר פרשיות התורה עכשיו רק הצורך לעניינינו כי בכאן נתחבטו המפרשים גם הרב הגדול ר' משה אלשיך זצ"ל וז"ל לא ימנע. מקושיא אם נברא אי לא נברא אם נברא איך יאמר יברא ואם לא נברא לשתוק מואם בריאה ואם היה כמסתפק אם נברא או לא קשה הלא משנה שלימה (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות וא' מהם פי הארץ וממי קבלנו סדר המשנה אם לא מפי רבן של כל הנביאים והיאך היה מסופק הוא במשנתו ע"ש פירושו ובפסיקתא ראיתי בלשון זה אמר מרע"ה לפני הקב"ה רבש"ע אם בריאה גיהנם מוטב ואם לאו יברא י"י רבותינו אמרו (סנהדרין קי, א) אין כל חדש תחת השמש אלא לקרב פתחא דגיהנם. ואח"כ מסיק ופצתה האדמה את פיה כדרך שפצתה בימי קין והבל וא"כ קשה לי למה נסתפק בה חלילה הלא כבר פצתה האדמה את פיה בימי קין והבל. ולמה היה כמסתפק אם בריאה יברא. ואגב אתרץ מה קאמר בזאת תדעון כי י"י שלחני כאלו מורה באצבע שאמר בזאת. ובפסיקתא דורש מלמד שהחרימם בתורה שנקראת זאת שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה ואני אין לנו אלא דברי הפשט ביאור הדבר כי בלאו הכי מקשים העולם על מ"ש (שם טו) ויחר למשה מאוד ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וכי לא היה למרע"ה תוארים ושבחים אחרים זולת שלא לקח מהם חמור הענין הוא כי רש'י פי' (שם ז) וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכאשר ראה משה שתלה בטחונו על שמואל הנביא אמר להם על מי בטחתם על שמואל ומה כתיב גבי שמואל (שמואל א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת מי רצותי וגו' הלא גם שבח הזה אית בי ואמר לא חמור א' מהם נשאתי לכן אין לי לירא מזכותו של שמואל וחזר עוד והראה שבחו ומעלתו שהיא גדולה ממעלת שמואל והוא ע"ד מארז"ל (ילקוט תהלים רמז תתמא) שמואל אמר (שמ"א יב, יא) וישלח י"י את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם וגו' וארז"ל ולא אמר ואותי שמואל מכאן שכל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה מתנבאים משא"כ משה רבינו ע"ה היה יודע בעצמו מה שהיה מתנבא ואמר י"י שלחני ואמר בזאת תדעון מעלתי ורמז להם שאל יסמכו על מעלת שמואל כי מעלתו גדול ממנו ואל יחזיקו במחלוקת. ובזה נבוא ג"כ לתרץ קושיא ראשונה והוא ע"ד מדרש תנחומא (עיין תנחומא קרח) והביא הילקוט (רמז תשנב) אמר קרא לא משה נביא ולא אהרן כ"ג ולא תורה נתונה מן השמים כיון ששמע משה כך הלך אצל האלהים ואמר אני מוותר על בזיוני ועל בזיון אהרן אחי אבל בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר בזאת תדעון אין זאת אלא תורה ע"כ ומצינו הקב"ה חס ביותר על כבודן של צדיקים מכבוד עצמו ב"ה כדאיתא במדרש פרשת לך לך (לט, יב) ואברכה מברכיך וגו' (שמואל א ב, ל) ובוזי יקלו וגו' מעצמם ומטעם זה אמרו המפרשים בפרשת חקת הקב"ה אמר למשה (במדבר כא, ח) עשה לך שרף והוא עשה נחש הנחושת אלא הקב"ה חס על כבודו של משה ואמר עשה לך שרף כי דבריהן של ת"ח הגחלי אש ומשה רבינו ע"ה עשה נחש הנחושת כלפי כבוד הקב"ה. וידוע מארז"ל בב"ב (עה, א) עשן ואש בחופה למה לי מלמד שכל מי שעינו צרה בת"ח מתמלאות עיניו עשן כו' ועוד דע דאיתא גמ' במנחות (צט, ב) אמר חזקיה מ"ד (איוב לו, טז) ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' הקב"ה הסיתך ממות לחיים שנאמר ואף הסתיך מפי צר מגיהנם שפיה צרה שעשנה צבור בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צרה כך כולה צרה ת"ל (ישעיה ל, לג) העמיק הרחיב ובזה יהיה מתורץ קושיא עצומה פתח באם כמות כל האדם ימותון וגו' לא י"י שלחני וסיים וידעתם כי נאצו את י"י וקשה הנ"ל וידעתם כי י"י שלחני אלא מרע"ה ידע שפי הארץ היה נברא משי"ב רק הפתח היה צרה ועכשיו ביקש להרחיב חלל הפתח כמש"ה העמיק הרחיב ולמאי נ"מ באם הוא שפיה צרה והיו נדונים בה היה דינם בעשן כדפירש"י שם במנחות וא"כ יראה הרואה שנדונים מכח מרע"ה בעבור שהיו עיניהם צרות בת"ח ונתמלאו עשן. וכבר הבאתי מדרש שאמר מרע"ה על בזיוני אני מוותר רק על ביזונו של הקב"ה איני מוותר. וכדי שרצה להראות מצפון לבבו שיהיו נדונים בשביל שחטאו נגד הקב"ה לכן ביקש להרחיב פתח הגיהנם כדי שלא יתמלאו עשן. וזה שאמר ואם בריאה שפיה צרה יברא י"י פתח רחבה ואז וידעתם כי נאצו י"י משא"כ כשתהיה הפתח צרה אז יראה שנענשו מכח כבודו של מרע"ה והוא לא חפץ בזה. ובזה יומתק לשון הגמרא בב"ב ובפסיקתא בפסוק (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם מלמד שהיה הארץ נפתחת כפי עוביו של אדם וכו' והם ירדו מעט והארץ חונקת אותם והם צעקו משה אמת ותורתו אמת כי הענין הוא כשהארץ חונקת אותם היה פיה צרה והעשן גוברת בזו השעה היו צועקים משה אמת כי הקב"ה החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו ב"ה. ועד"ז יתורץ כתיב (במדבר יז, ו) וילונו כל עדת ב"י ממחרת על משה כו' אתם המתם את עם י"י ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן וייפנו אל אוהל מועד והנה כסהו הענין מסיק בכסיקתא קרבו לפני הכבוד וק' מה הוקשה לו בפסוק דילמא הוא כפשוטה הענן כסהו ומה כוונתו שמוסיף ואומר שקרבו לפני השכינה. הענין הוא הם אמרו לו ממחרת אתם המתם את עם י"י וכוונתם בשבילם גרמה להם מיתה משונה זו וידוע מארז"ל במסכת שבת פ' השואל (קמט, ב), א"ר יעקב בריה דר' יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ומפלפל שם הגמרא מנלן ומסיק אלא מהכא (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב לכן אמרו קרבו לפני השכינה להורות להם שלא היה כוונתם שימיתם י"י בעבורם אלא בעבור י"י דאל"כ שנענשו בעבורם לא היה מכניסם במחיצת השכינה וזה טעמו של הפסיקתא שמפרש המקרא והנה כסהו הענן ע"ד זה. היוצא לנו מדברינו אלה לדמות הדבר למאמר רז"ל (שבת קיט, ב) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה כדי שלא יהיה רפואה למכתם ואם זה למי שמבזה ת"ח ק"ו לשכינה שאין רפואה למכתו ומש"ה סיים המדרש לעיל הא גדול השלום ושנוי המחלוקת כי למחלוקת לא יועיל תשובה. ובשלום אף אם יחטא יכול לעשות תשובה ונכון הוא ודוק.^*ענין נחמד על ילקוט פרשת נשא בברכת כהנים. ואגב אבאר בברכת כהנים מה שמסיק פרשת נשא (ו, כד) והוא בספרי (ו, כג) יברכך י"י בברכה המפורשת בתורה וכן הוא אומר (דברים כח, ג) ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה ברוך טנאך ומשארתך אימתי (שם ב) כי תשמע בקול י"י אלהיך והנה קשה לפי המדרש והלא דבר אמר (שם ח) והיה אם שמוע תשמע בקול י"י אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונחנך י"י כו' ובאו עליך כל הברכות. וא"כ מה מסיק במדרש זה אימתי כי תשמע הלא זה זיל קרי ביה רב הוא שהדבר תלוי באם ישמע למצות י"י ואגב יתבאר מדרש ילמדנו והוא בילקוט פרשת עקב (רמז תתס"ג) ד"א אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר איני יכול לשמוע כל התורה ולשמור כל המצות הכתובות בה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים משל למלך שהיה לו בור עמוק לאין סוף אמר לבן ביתו שכור לי פועלים ומלא את הבור שכר פועלים מי שהיה טיפש היה הולך ועביט בבור אמר אימתי אני ממלא אותה ומי שהיה פקח אמר מה איכפת לי שכיר יום אני שמת אני שמצאתי מלאכה כך הקב"ה אמר לו מה אכפת לך שכיר יום את עשה יומך עד שתרצה כשכיר יומו ונר' שמדרש זה מסייע למדרש ראשון שהתחלתי שמסיק המדרש ואמר אימתי כי תשמע כי הדין פשוט בתלמוד ובפוסקים והטור אבן העזר בסימן ל"ח הביאו כל תנאי צריך להיות ד' דברים ואלו הן שיהא כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהא תנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר א' מהתנאים הרי התנאי בטל ואח"כ מסיק כל האומר מעכשיו או ע"מ אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאו למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו ויש חולקין ואומרים דאפילו באומר מעכשיו או ע"מ צריך להיות בתנאי ד' דברים הללו וע"ש. ומקודם אקדים מה שראיתי ליישב פסוק א' בפרשת ואתחנן בפרשת כי תוליד בנים שמדבר שמה (דברים ד, כד) כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אמר אח"כ (שם, לז-מ) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו וגו' להוריש גוים גדולים וגו' להביאך לתת לך ארצם נחלה כיום הזה וגו' ושמרת את חקיו ואת מצותיו וקשה מה זה שהכפיל שנית להזהיר בענוש אבוד תאבדון. וע"ק מלת ותחת כי אהב ואהב את אבותיך הל"ל מאי לשון ותחת. יתבאר זה ע"פ מה מ"ש בגמרא פ' השואל (ב"מ קא, ב) גבי ההוא גברא דובין ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותיביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאגורי אמרה ליה אי מקדשית לי יהבינא לך דוכתא קדשה יהבית ליה דוכתא ועייליה אוזל לביתיה יהיב לה גיטא ושדר לה אזלא היא ואגרא אגיירא מיניה וביה ואפניתיה ואותביה בשביליה א"ר הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו. וכתב עליו נמוקי יוסף והא דמצי אמרה כן היינו כה"ג שלא היה מדעתה לאיגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אלו השכירה סתם קודם קדושין ואח"כ קדשה לאו כל כמיניה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או שהשכיר לו. וכ"כ מהרמ"א בהגהותיו סי' שי"ב (סעיף ט') מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית ואם א"ל מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו מן הבית והנה הקב"ה היה אוהב לאברהם אבינו ע"ה כמש"ה (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט ולפ"ז יתבאר הענין כי בס' כי תוליד בנים הזכיר אבוד תאבדון מעל הארץ מכח שיתעבו במעשיהם ישנא אותם ויענוש אותם ופן תאמר אין הדין כך לגרש אותם מן הארץ הגם שישנא אותם אח"כ ונהפך להם לשונא מאחר שבתחלה היה אוהב אותם עז"א ותחת כי אהב אבותיך ויבחר בזרעו להורישם וגו' ולתת להם נחלה א"כ בתחלה הגיד לך שנותן לך הארץ בשביל שאהב אותך וא"כ שנתבטל האהבה ממילא יש לו רשות להוציא אתכם מן הארץ. ועד"ז כוונת המדרש שהתחלנו בפ' והיה אם שמוע כו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ושמא תאמר מאחר שנתן לך הארץ אין לו רשות לסלקך מן הארץ עז"א שנית אימתי כי תשמע בקול י"י אלהיך כי בתחלה כשנתן לך הארץ הגיד לך שבעבור זה נותן לך הארץ כי תשמע בקול י"י אלהיך וה"ה המדרש במשל של שכיר יום הולך בדרך זה כי הוצרך להכפיל בפסוק זה כדי להראות שתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול. ולכן הוצרך להראות שהן כפול וכדי שלא יטעה לפרש מלת היום כאלו אמר מעכשיו וגבי אם אמר מעכשיו א"צ להטיל תנאים הללו על זה בא המדרש לרמז במלת היום שלא תאמר שפירושו הוא מעכשיו לא כן רק בא לרמז ולהודיע שהוא תנאי שאפשר לקיימו ומש"ה האריך שלא תאמר מי יכול לקיים אלה דברי הברית אשר ארוכה מארץ מדה לכן אמר היום היום דייק ר"ל קח משל משכיר יום הפקח שמשמח בעבודתו שיש לו מלאכה לעשות כך שמח תשמח במתן התורה לעשות מצות וחקים ומשפטים כפי יכולתך וי"י ישלם לך כפעולתך. ואגב אבאר מ"ר (במ"ר יא, ז) וישם לך שלום. שלום בכניסתך שלום ביציאתך שלום עם כל אדם תמה שלומות הללו עם כל אדם אין להם הבנה בודאי הברכה של שלום קאי נגד כל ישראל. ונראה לי דהמדרש בא ליישב טעות א' כי במ'ר מסיק יברכך י"י בבנים וישמרך בבנות שהנקיבות צריכות שמירה ופי' בעל מתנות כהונה משום זימה ואיתא בגמרא בכתובות (נ, א) שדרש ע"פ (תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל ר' שמואל בר נחמני אמר שלום על דייני ישראל דלא אתי לאגלויה ועי"ז יטעה הטועה לפרש האי וישם לך שלום קאי על רישא דקרא מה שדורש המדרש יברכך בבנים וישמרך בנקיבות ממילא יתקיים וראה בנים לבניך שלום על ישראל והוי נשמע רק לדייני ישראל ורצה המדרש לתרץ זה ואמר לא כן אלא האי וישם לך שלום קאי עם כל האדם לא על דייני ישראל לחוד ושוב ראיתי מקשים לפי' וישמרך בבנות מן הזימה הלא הבחירה נתונה ביד אדם כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש לבאר זה אקדים ביאור מ"ר (ב"ר מח, טז) מה שפירשתי בילדותי בפ' וירא (יח, י) גבי והוא אחריו זה ישמעאל והוא אחריו מפני היחוד וקשה וכי ישמעאל צדיק היה ששמר את שרה מפני היחוד ויראה כי אמרינן במסכת ברכות (לא, ב) גבי תפלות חנה (שמואל א א, יא) אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ויקנא בי וישקני מי סוטה ואין אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע כו' והנה א"ש שהמלאך היה כדמות איש שנאמר (בראשית יח, ב) והנה שלשה אנשים נצבים עליו וכאשר ראה ישמעאל שאיש הזה המלאך היה מייחד עצמו עם שרה והיה מתיירא פן ואולי יקנא אברהם בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע וכוונתו היה שאברהם לא תלד עוד. כדי שהוא יהיה לו לבדו ולכן נכנס ישמעאל אחריו לשמור את שרה מפני היחוד כדי שלא יקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. ועד"ז ראיתי ליישב מה שרש"י מסיק בפרשת תולדות (שם כה, כ) גבי ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה ופרש"י וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבך אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם וקשה לי ענין יחס זה לא היה ליה למקרא להודיע בפרשת תולדות במקום שמזכיר מתולדות ייצחק כי יותר היה נכון להזכיר את זה בפרשת חיי שרה במקום שהזכיר לקיחת יצחק אותה לאשה היה להזכיר שבחה כדרך אין נושאין אשה אא"כ בודקין בה ובמשפחתה ואגב יומתק לשון רש"י ולא למדה ממעשיהם ולא עשתה כמעשיהם הל"ל הענין הוא סדר היחס הזה כזה בא ללמד ולהודיע ששניהם היו עקרים יצחק ורבקה והנה היה לרבקה לעשות ענין כדי שתוליד היה לה להסתר עצמה בפני בעלה ומתוך כך יקנא בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. לכן מזכיר פה סדר היחס שלה אצל התולדה ופרש"י שלא למדה ממעשיהם לעשות כמעשיהם פשיטא שהצדקת הזאת לא עשתה אפילו ללמוד ממעשיהם לענין היחוד ליחד עם איש זר גם זה לא עשתה. זה כוונת המדרש בברכת כהנים וישמרך בבנות מן הזימה ר"ל שלא יהיו עקרות ולא יצטרכו לעשות מעשה זימה ר"ל הייחוד הגם שאין בו מעשה ובכל זאת זימה היא כי מטעם זה מקנא בה בעלה והנה ראיתי עוד לבאר משנה אחת מסכת מגילה (כה, א), ברכת כהנים ומעשה דאמנון ותמר נקראים ולא מתרגמין ומסיק הגמרא מ"ט משום ישא ופירש"י (ע"ב ד"ה משום) שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא נושא פנים ואינם יודעים שכדאי הם ישראל למשאת פנים כדאמרינן בברכות (כ, ב) אני אמרתי (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת והם מחמירין על עצמם עד כזית ועד כביצה וכתב הר"ן משום ישא י"י פניו אליך ובמקום אחר כתיב (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים מיהו לפשטא דקרא מתורץ שפיר מש"ה בברכת כהנים לא כתיב ישא י"י פניך אלא ישא ה' פניך אליך ואפילו הכי חיישינן דילמא איכא למיטעי ומשום הכי לא מתרגמינן. והנה קשה לי לפי' הר"ן שאין מתרגמין משום דק' שני מקראות אהדדי מאי חזית דבברכות כהנים לא מתרגמין דילמא הפסוק כי לא ישא פנים לא היה לו לתרגם. בשלמא לרש"י דלא תלה הטעם דאין מתרגמין משום שני מקראות דסותרין אהדדי רק הם יאמרו שהקב"ה נושא פנים ואינם יודעים שישראל ראויים לכך לא קשה מידי אמנם לר"ן קשה וכדי ליישב אבאר מדרש ילקוט והובא בפרשת שמיני (רמז תקכא) בפסוק (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיהו כולכם ביראה אחת ובעלה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם ערלת לבבכם מפני מה כי ה' אלהיכם וגו' המדרש הזה אומר דרשוני כאשר גם הראשית חכמה כתב בזה מה ענין שאמר במדרש אותו היצר הרע העבירו כו' כאלו מרמז באצבע אל יצה"ר הידוע כאלו היו שני יצרי הרע והוכרח לומר אותו וע"ק ענין מפני מה כי י"י אלהיכם כאלו נותן טעם למה צריך לנתינת טעם. ונראה דאמרינן בחגיגה (טז, א) דרש רבי יודא בר נחמני משמיה דר"ל מ"ד (מיכה ז, ה) אל תאמינו בריע ואל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמינו וכו' והנה ויאמר שכל הקרבנות באו לכפר עוונות וחטאים כמש"ה ונרצה לו לכפר עליו וכן המשכן היה לכפר עון העגל כמאמר רז"ל (עי' שמו"ר מח, ו) יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל ונמצא שכמו שפירש"י שמה על (ויקרא ט כג) וילאו ויברכו כשראו שהקב"ה מחל להם וכו' ועליו המשיך הדבור זה הדבר אשר צוה י"י ר"ל אותו היצה"ר המפתה להרע פשיטא אל תאבה לו ואל תשמע אליו אלא אותו היצה"ר המפתך לחטוא ואומר לך שהקב"ה מוחל לך גם יצה"ר הזה העבירו ממך והוקשה ע"ד זה מפני מה כשהקב"ה מוחל למה לא ישמע לו על זה אמר המדרש כמתרץ כי י"י אלהיכם אשר לא ישא פנים אדרבה כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו חייו ולפי זה יהיה מתורץ מה שהקשתי להר"ן שלא היה לו לתרגם הפסוק אשר לא ישא פנים כי הוכרח לתרגם כדי שיבינו העם מה שנאמר מקודם ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ק' להמקרא מפני מה הזהיר אותם על ככה והוצרך לפרש כי י"י אלהיכם וגו' אשר לא ישא פנים ואלמלא לא היו מתרגמין לא היו יודעים למה אמר הכתוב ומלתם ערלת לבבכם. ומאחר שהוכרח לתרגם מקרא זה ממילא בהכר' שלא לתרגם ברכת כהנים מכח קושית שני מקראות אהדדי ואין להקשות לא היה לו לתרגם גם בפסוק ומלתם ערלת לבבכם גם המקרא כי לא ישא פנים זה לאו קושיא הוא כי כל הפרשה שמה בפרשת עקב כולה דברי תוכחה הם כמש"ה (שם, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' ומלתם ערלת לבבכם וגו' ובאם לא היו מתרגמין אז לא הוי נכנס באזניהם התוכחות הללו משח"כ ברכת כהנים אף כשאין מתרגמין והעם לא יבינו מה שאומרים מ"מ קמיה שמיא גליא שרוצה לברכם. והנה המפרשים האריכו בפי' ישא י"י בניו אליך ומפרשים יעביר כעסו ממך וקשה מאי קמל"ן פשיטא כשיש שלום אין כעס ויראה כי מסיק במדרש (במדבר יא, ו) גדול השלום שאפילו דרי עליונים צריכין שלום והרי יש ק"ו מה בדרי העליונים אין קנאה ושנאה ואיבה ותחרות וצריכין שלום כ"ש התחתונים שיש איבה ושנאה ביניהם שצריכין שלום וזה"ש ישא י"י פניו אליך יעבור כעסו ממך א"כ יש מקום להיות כעס מכל שכן שצריך אתה לשלום והנה לפ' מדרש מגלה הפסוק בעצמו גודל מעלת השלום ויש לי ת"ל להאריך בענין ברכת כהנים בכמה עניינים מושכלים מתוקים אבל אין כאן מקום להאריך:

ומזה המאמר יעלה עוד מעלה מעלה לעבודות יראה ואהבה פנימה הפנימיית עבד ה' בסוד תיקון השם והוא מאמר הרביעי, ואז כשהעבודה הכל למענו יתברך^הגה"ההנה באתי לבאר הברייתא דפרק ר' מאיר אומר (אבות ו, יא) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. זה יתפרש בשני פנים. אחד מצד הקב"ה חטיבה אחת. הב', מצדנו חטיבה אחת, והכל מקושר זה בזה. כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בנדבה ובמדת טובו הגדול לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונהיה דבקים בו ית', והאציל האצילות והשתלשלות באופן זה אשר כביכול יהיה עבודתנו צורך גבוה ונחת רוח לו כשנעשים רצונו, וניתקן השם בכבודו בסוד המלך בכבודו תמיד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בסוד (תהלים כד, ז-ח) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מל"ך הכבו"ד, מי הוא זה מלך הכבוד וגו', זהו ענין העבודה צורך גבוה אשר רמז במאמר (ברכות ו, א) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. וענין הוא עשאנו חטיבה אחת בעולם הוא הדבר אשר זכרתי, שברא העולם בנדבותו הטוב לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונשיג לנצחיות וכבר עלה ישראל במחשבה. וזהו מה שאמרו לא ברא אלא לכבודו, רצה לומר כדי שנזכה להשיג כבודו מכח דביקותנו בו, וזהו הנעימות הנצחיי אשר עין לא ראתה אלהים זולתך:
ועל אלו שני פנים תתבאר הברייתא זו. אמר כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, כי נברא האדם לעבדה ולשמרה, ועיקר העבודה צורך גבוה להתיחד המלך בכבודו תמיד. ועל זה יתפרש הפסוק כל הנקרא בשמי וגו', פירוש הפסוק כל הרמז נגד אין סוף שהוא עילת כל העילות רמז הנביא באמרו כל, כי הוא כולל כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, כי כל הנמצאות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה מוטבעים בו ית' הטבעה רוחניית צוריית שכליית, וכלם נשתלשלו ממנו. מפני זה נקרא כל, שאינו שם מושג בדבר פרטיי, רק בשם הכללי שהכל ימצא בו והכל נשתלשל ממנו, ידו בכל ויד כל בו:
הנקרא בשמי, רומז לעולם האצילות, והטעם כי כלל הנבראים נכללים בבריאה יצירה עשיה, ואין לך דבר בבריאה יצירה עשיה שלא יהיה נקרא באיזה שם המונח לו מאדם הראשון כמו שכתוב (בראשית ב, ס) ויקרא האדם שמות לכל וגו', עד שאמר לו הקב"ה ולי מה אתה קורא. אמר ליה אדני, מפני שאתה אדון לכל, וכאמרם ז"ל (בר"ר יז, ד) אני ה' (ישעיה מב, ח) אני הוא, שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון:
הנה מבואר מזה שאין לך דבר בעולם שלא יהיה לו שם שיקרא בו, ואותו דבר הנקרא שהוא כולל כל מה שבעולם הבריאה, וכל מה שבעולם יצירה, וכל מה שבעולם עשיה הוא בשמי, רצה לומר באצילותי, כי נשתלשל ונברא מאצילותי שהוא שמי, כי האצילות הוא שמו של אין סוף. והטעם, כי כמו שהשם הוא כמו מקום אחיזה על הנזכר, כאלו נאמר שלא נוכל לדבר מענינים ועסקים של ראובן אם לא שידענו ששמו ראובן, ועל ידי שמו נוכל לדבר מעניניו ועסקיו. כמו כן באין סוף אין מקום לדבר בו אם לא מצד בחינת אצילותו וגילויו בהן, ויהיה פירוש הנקרא בשמי כאלו אמר כללות הבריאה שהיא בריאה יצירה עשיה היא באצילותי, דהיינו בשמי ולכבודי בראתיו, רצה לומר כדי לגלות אלהותי וכבודי שעדין באצילות לבד אינו מושג לגודל אורו, מפני כן בראתי העולם הבריאה שפירושו גילוי מלשון (במדבר טז, ל) אם בריאה יבראה, שהוא כסא כבודי שמתגלה כבודי על ידו:
ומפני שגם בעולם הבריאה עדיין לא תושלם התגלות אלהותי, אמר יצרתי, ורצה לומר יצרתי עולם יצירה שהוא יותר נגלה. ומפני שגם בעולם היצירה לא תושלם התגלות אלהותי, אמר אף עשיתיו, רצה לומר עשיתי גם עולם עשיה, ואמר בו אף לשון הוספה, מפני שעולם העשיה הוא מורכב מיצר טוב ומיצר הרע שבו תושלם ההנהגה שבו שנויים רבים שעיקר גדולתו ית' והנהגתו בעולם עשיה בעלי חומר בעלי שינויים:
ועוד טעם שני שאמר בעולם עשיה אף, כי אף הוא לשון כעס ורוגז וחמה, ומפני שבעולם עשיה ימצאו כחות הטומאה והשטן והיצה"ר הגורמים ומביאים כל אף וחמה בעולם, מפני כן אמר בו אף. משא"כ בג' עולמות הקדושות הראשונים אצילה בריאה יצירה, ידו"ד ושכינת עזו שוכן בתוכם:
וזהו סוד הפסוק (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר ג' קדושות מרמזות על ג' עולמות קדושות שכל אחת מקודשת בקדושה יותר עליונה מבחברתה. מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר אפילו בעולם העשיה ג"כ מלא כבודו והשגחתו, כי אין לך דבר חוץ מקדושתו ח"ו:
ואמר אף עשיתיו, כי הכל מעשה ידיו הטוב והרע. ולא כהכופרים האומרים מי שברא טוב, לא ברא רע, ח"ו, אלא הכל ברא אחד יתגדל ויתעלה:
הנה מאמר זה שאמר לכבודי סובל ב' הפירושים. אם לכבודי לתקן השם בכבודו, המלך בכבודו תמיד, וזהו ע"י עבודת האדם ועסקו בתורה ובמצות בדיבור במעשה במחשבה, על כן הוצרך להשתלשלות בריאה יצירה עשיה. אי נמי הרמז ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו' הוא מה שאמרו רז"ל בפרק אלו טריפות במיעוט הירח הרבה צבאיה, ופירש בפרדס בשער אצילות בריאה יצירה עשיה ריבוי צבאיה הם בריאה יצירה עשיה, עיין שם:
גם הפירוש כל, רצה לומר האדם נקרא כל, שכולל כל ההשתלשלות מעלה ומטה, על כן לאחר שנברא כתיב (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה וגו', ועל זה כתיב (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, ולא אמר מה נוראים מעשיך, אלא כל המעשים שנעשו אינו אלא מעשה אחד דהיינו האדם, ע"כ נקרא כל. ואמר שהוא נקרא בשמי, כי נקרא אדם על שם (יחזקאל א, כו) ועל הכסא דמות אדם. וגם אדם עולה מ"ה כמנין שם ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זהו הנקרא בשמי ולכבודי, רצה לומר המצאתי את האדם בנדבת לבי הטוב המוחלט לכבודי שידע כבודי, ויהי' דבוק בי. וכללתיו מבריאה יצירה עשיה, כי האדם בצלמו ובדמותו כולל הכל. גם נפש רוח ונשמה אשר מקורה הנעלם הוא סוד שמו. דהיינו נשמה מבינה. ורוח מתפארת. ונפש ממלכות. מכל מקום מתהוים ומתגלים בסוד בריאה יצירה עשיה, כנודע ומפורסם בזוהר נשמה בבריאה, רוח ביצירה, נפש בעשיה:
ואמר אף עשיתיו, כי האדם כמו שהוא בדמות וצלם הקדושה זהו אם מתדבק בסטרא דימינא. אמנם ג"כ אם משנה פניו, אז הוא כקוף בפני אדם כשמתדבק בסטרא דשמאלא שהוא האף והחמה, וע"ז נתנה לו הבחירה, ולפום צערא אגרא (אבות ה, כב). וא"ת לזה הפירוש שברא להטיב עמנו שנכיר כבודו קשה, תינח בריאת אדם שהוא שכלי יודע ומכיר רבונו, גם המלאכים גם הגלגלים לפי מה שהונח שהם חיים משכילים, אמנם שאר הנבראים כמו הדומם כו' והיסודות כו' יקשה מה טובה מגיע להם. בשלמא אם נפרש שברא לכבודו כביכול לכבוד עצמו הוא דורש להראות גדולתו ויכלתו אתי שפיר, אבל לפי זה קשה:
תשובה לדבר כי תכלית הבריאה הוא האדם, והכל נברא בשביל האדם, כי אי אפשר להאדם להתקיים זולת הנבראים שברא הקב"ה, והכל בעבור האדם. וזה לשון הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים, אמרו (ברכות ח, א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר, שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאלו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדיעות מושלכות אחר גיו. ובזמן שם ועבר שלא היתה שם הלכה הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי, תראה בו מן החכמים דבר פלא:
דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה באשר נתן להם מן החכמה וטוב המחשבה, עד נתקיים אצלם שכל דבר נמצא יצטדק עכ"פ להיות לו תכלית אשר בשבילה היתה מציאותו, כי לא לדבר ריק נמצא הנמצאים, וכאשר נתקיים להם זה הדין הכללי, התחילו לחלק כל הנמצאים לדעת תכלית כל מין מן המינים הנבראים, וראו כי כל נמצא שהוא מלאכותי רצה לומר העשוי למלאכה היא תכלית עשייתו ידועה וא"צ בעניין ההוא להחקירה, שהאומנים לא יעשו מלאכה אלא אם שתכליתו מצוייר בנפש האומן, אבל מה שהמציאתו המלאכה האלהיית והחכמה הטבעיית כגון מיני האילנות והעשבים, ומיני מחצבי האדמה, ומיני האבנים, ומיני החיות, יש מהם אשר תכלית מציאותו נעלם ואין יודע אותה כלל, אא"כ תודע בנבואה או בכח דעת העתידות, אבל בחקירת הדעת אי אפשר, מפני שאין ביכולת האדם לחקור עד שיבין וידע לאיזה הטעם המציא הטבע קצת הנמלות בכנפים, ומהם בלי כנפים, ולאיזה טעם ג"כ המציא תולעים מרבים רגלים ואחרים מעטי רגלים, ומה היא תכלית זאת התולעת וזאת הנמלה, אבל בדברים שהם גדולים מאלה ופעלם יותר גלוי:
אמנם בידיעת תכלית בריאתו יגלה יתרון אנשי חכמה ואע"פ שיהי' יותר חכם וגדול התשוקה וזך הרעיון ללמוד, כן תהי' ידיעתו יותר גמורה. ועל כן כשנתן הקב"ה לשלמה החכמה ידע מסודות בריאת אלה המינים מה שאפשר לאדם לדעת מדרך שהוא אדם ודבר על תכלית יצירות אילנות ועשבים ומיני החיים כמו שאמר הכתוב (מ"א ה, יג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, והי' זה לעד שהי' בו רוח אלהים:
אך על דרך כלל יש לדעת, שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו, וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו בזולת המאכלים, כמו החמור למשאוי, והסוסים לילך בהם דרך רחוקה, ומהם מינים שלא נדע להם תועלת ויש בהם תועלת לאדם ולא יכיר אותה. וכן האילנות והצמחים, מהם למאכלו, ומהם לרפואתו, וכן העשבים ושאר המינים. וכל מה שתמצא מן החיות ומהצמחים שאין להם תועלת ואין בו מזון לפי מחשבתך, דע שהדבר ההוא לחולשת שכלנו ואי אפשר לכל עשב ולכל מין מבעלי חיים מן הפילים עד התולעים שלא יהי' בהם תועלת לאדם:
והמופת על זה, שהרי בכל דור ודור יגלו לנו עשבים ומיני פירות שלא נגלו לקדמונינו, ויש בהם תועלת. ואין ביכולת אדם להיות דעתו כוללת תועלת כל צמחי הארץ. ואולם נגלה עניינם דרך נסיון בדורות החולפים:
אבל אם תאמר מדוע נבראו הסמים הממיתים. ראוי לך לדעת שיש בהם תועלת. שאם תמית בעת שיאכלו אותה, לא תמית בעת שיחבשו ע"ג הגוף, וכשתכיר שתועלת גדולה לאדם באפעה ובנחשים, ק"ו במה שמועטים מהם בהיזק:
וכאשר מצאו שתכלית כל אלו העניינים הוא האדם, הוצרכו לחקור כמו כן למה נברא האדם. וכאשר האריכו לחקור בענין הזה, מצאו לאדם פעלים רבים מאוד, שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פועל אחד לבד, או ב' פעלים. כמו שאנו רואים הדקלים שאין להם פועל אלא להוציא התמרים, וכן שאר האילנות, וכן בחיות נמצא מהם מי שיארוג בלבד כמו העכביש, ומי שיבנה כמו השממית והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום, ומי שיטרוף כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה, וחקרו על כל פעולותיו, פעל פעל, לדעת תכלית בריאתו מאלו הפעלים, ומצאו כי תכליתו פעל אחד לבד ובשבילו נברא, ושאר פעליו הם לקיום עמידתו כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפש הסודות מושכלות כו'. שהדעת נותן ששוא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה, או לבנות קיר, או להיות מלך, כי כל אלה מקריים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כחו הפניניה. ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים והחכמה היא אשר תוסיף על כחו הפניניה, והעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי הי' האדם בכח וחזר אדם בפועל. והאדם קודם שישכיל וידע הוא נחשב כבהמה לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון, רצה לומר בהגיון שהוא מצייר לנפשו המושכלת והנכבד שבמושכלות לצייר לנפשו אחדות הקב"ה, וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהות ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם עד יגיע לדעת האלהי כו', ונתברר מאלו ההקדמות כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב כו', עד כאן דבריו:
ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלהית לא המציאה דבר לריק אלא לענין כי מכל היצורים שתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר בנפשו המושכלות, וא"כ מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ורקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא נמצא אלא אחד בדור מהדורות:
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאים לשני סיבות. הא', להיות משמשים להאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון עולם ואבד מין בעלי חיים מהעולם בימים מועטים, שהאדם חסר מאוד ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה ולדוש ולטחון ולאפות ולתקן כלים למלאכות האלה כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה כדי לארוג מה שילבוש. וללמוד בנין לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכלם צורך מוכרח ומתי יהי' מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתיישב הארץ ותהי' החכמה מצויה:
ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב, שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחלת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף הששי, והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירויח דינרים. וכשיקבץ כלום מן הזהובים שמסר בהם נפשותיו השלש ויהי' לו מהם חלק, יתחיל לחלוק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ובאבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לכלות בנין עשוי מן הגומא, היש שטות ושגעון כזה. וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה למי שאין לו חכמה עם הארץ, כלומר לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ:
ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט העולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון. ואין הדבר כאשר יחשוב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ויהי' לו סוכה להנצל ממות כמו שכתוב (איוב כז, יט) יכין רשע וצדיק ילבש. וכן בכרם כו'. וזה הענין ביארוהו החכמים ע"ה אמרו (ברכות נח, א) כי בן זומא הי' עומד על הר הבית והי' רואה ישראל העולים לחוג, ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני, כי הי' עליו השלום יחיד בדורו:
והסיבה השניה במציאת מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית מדוע היה כך, כמו שאין לשאול למה הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודות ארבעה, שאלו כולם והנוהגים מנהיגיהם נתחייבו להיות כך במציאות הראשונה. וכבר אמר רשב"י (סוכה מה, ב) ראיתי בני עלי' והנם מועטים, אם שנים הם כו'. ועל כן נברא ההמון להיות חברה להחכמים שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראוי' יותר מהראשונה, שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה להסיר שממון נפשות החסידים כמו שכתוב (שמות כג, כט) לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה:
וזה הענין פירשו החכמים ג"כ, מאי כי זה כל האדם. כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש להסיר עצבון ושממון יחידותו. וא"כ נתבאר מכל מה שאמרנו, שהכוונה בבריאה כל מה שיש בעולם ההוה הנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה המעשה. וכשתתבונן ותלמוד מדבריהם ע"ה אלו שני העניינים, רצה לומר החכמה מאשר בארוהו ורמזוהו. תדע כי על נדון זה אמרו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, עד כאן לשון הרמב"ם: לצורך גבוה ולא לצרכו צורך הדיוט, אז יעבוד בשוה בכל מדה ומדה שמודד לו יתברך, והוא מאמר הה':

וְעַתָּה שְׁמַע חָכְמָה מֻפְלָאָה. כְּמוֹ שֶׁהָאֱלֹהִים עֶלְיוֹן, וּמוֹשֵׁל עַל הָאָדָם וְעַל כָּל הָעוֹלָם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה – כֵּן הָאָדָם, כָּל עֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. כִּי לְמֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (דברים ט יד): ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, וּבְמַעֲשֵׂה קֹרַח בָּלְעָה הָאָרֶץ אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם עַל פִּיו (במדבר טז). וְאֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרוֹ (מלכים א יז א), וְהוֹרִיד הָאֵשׁ (מלכים א יח ושם ב א), וְהָרַג נְבִיאֵי הַבַּעַל (מלכים א יח ט), וְהֶחֱיָה הַמֵּת (מלכים א יז), וְגָזַר עַל אֱלִישָׁע לִהְיוֹת פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחוֹ (מלכים ב ב).