מוסר על במדבר יא:ד

השתוקקות רוחנית ושיבושה
א. כתוב בתורה שבני ישראל במדבר לא מצאו סיפוק באכילת המן והתלוננו: ״נפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא:ה), ועוד קודם לכן טענו: ״מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו״ (במדבר יא:ד-ו).

והנה זה המסע הראשון היה על מנת לכנוס לארץ שהיא כגן ה', אמנם חזרו וקלקלו מעין קלקול חטא אדם הראשון שחטא באכילה, וכן הם התאוו תאוה ויאמרו (במדבר יא, ד) מי יאכילנו כו'. וכמו שבא השטן לאשה להסיתה להפרי, כן נרמז בכאן (שם ח) שט"ו העם ולקטו. שט"ו, אותיות ושט שבו האכילה, וכשהוא שטו כלומר מתפשט, אז מתארך הוא"ו ונעשית נו"ן פשוטה, ואז הוא אותיות שטן. והשלחן של אכילה אשר ראוי להיות (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה', שלח"ן נתהפך לנח"ש המסית ומדיח, והארכתי בדרוש הזה במאוד בענין קדושת אכילה (שער האותיות) באות קו"ף קדושה, עיין שם באורך: