מוסר על במדבר יא:כא

ונתגלו לאברהם אבינו ולמשה רבינו ע"ה וליעקב אבינו ג' עמודי העולם שבעבורם נברא העולם. אברהם אבינו, ראש המאמינים. יעקב אבינו, מטתו שלימה כלל עדת ישראל. משה רבינו ע"ה, עצמות התורה. והגלויות מזככות, ואז נבוא למדרגה המוזכר בזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקים דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. להנצל מעונש גיהנם סוד טהרות הנפש, נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב) תכרת הנפש. וסוד התשובה סוד טהרות רוח זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט), רוח נבואה וסוד אור העליון נשמה טהורה וקדושה בלא סיג. וכן אברהם בירר גלויות להציל מגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא). סוד הנפש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו. יעקב מטתו שלימה להסיר חלאת הזוהמא, וכמו שכתוב (שם לה, ב) הסירו אלהי נכר, סוד התשובה בחינת רוח ותחי רוח יעקב (שם מה, כז). משה רבינו ע"ה אור התורה סוד נשמה, ומשה רבינו ע"ה כולל כל נשמות ישראל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף אשר אנכי בקרבו כמו שכתבתי במקום אחר. ואז אתי שפיר (תהלים עט, א) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, והקשו בתלמוד קינה מיבעי ליה. אלא הוא ממש מזמור, כתיב (איכה א, יב) הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, ואמר הביטו בעין שכליכם וראו והתבוננו תכליתו:

ב' נשמות ישראל הוא רוחניות התורה, ורמזו זה רז"ל (ויק"ר יד, א) כשם שיצירתו של אדם, כך תורתו. ובמסכת מנחות (צט, ב) אמרו, תורה נתנה במ', ונשמה נוצרה במ', כל השומר תורתו נשמתו משומרת. וזהו ענין המדרש (שהש"ר א, יב) שיר השירים אשר לשלמה, מאן אמרו, יש אומרים נאמר על הים כו'. וקשה הלא אשר לשלמה כתיב. אלא הכוונה, רוחניות שיר השירים שהוא קדש קדשים מיוחס לשלמה, כי היא נשמתו. וכן כל מה שמיוחס לאיזה חכם, כגון אליעזר בני אמר פרה בת שתים (ב"ר יט, ז), וכן כל סתם הנאמר ונקרא בשם תנא והוא מוסכם בלי מחלוקת, ועכ"ז נקרא שמו עליו, מורה כי רוחניות זה הוא מניצוצי נשמתו. וזהו ענין (סנהדרין יט, ב) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו. וחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו, כי זה נתן לו גוף וזה שמלמדו תורה נותן בו נשמה. וזה ענין (שהש"ר א, סה) אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד, ומנו משה רבינו ע"ה, ושקול משה נגד כל ישראל. כי נשמתו של משה רבינו ע"ה היא נשמת אדם הראשון הכולל כל הנשמות, ונתפשטה בשת שהיה בדמותו ובצלמו תחת הבל, ומשת למשה כנודע. וישראל הם ס' רבוא נשמות כמנין ס' רבוא אותיות התורה. נמצא משה רבינו ע"ה הוא הכלל, וכל ישראל פרטיו. וזהו שכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, כי היא ממש בקרבם בקרב כל ישראל:

הנה למד משה ק"ו, ומה ישראל שלא דברה שכינה כו', קבע להם זמן כו'. והקשו התוס' כו' כדלעיל. אבל הענין, אין דברי תורה מקבלין טומאה (ברכות כב, א), זולת קרי שהוא בא מקלות ראש, כמו שכתבו התוספות שם במשנה מנין לפולטת שכבת זרע כו' דף פ"ו (א). ומצד בחירתנו בקדושה, ישראל קדושים הם בשעת תשמיש ומכוונים בזיווגם לעורר זיווג העליון להשפיע נשמות קדושות. ומכל שכן כשנקבע להם זמן קדושה, שאז לא יהיה הקרי דהיינו הזרע מצד קלות ראש, רק בקדושה לעורר בהתעוררות גדול זיווג העליון. על כל זאת לא רצה הקב"ה שיהיו הם בזיווג של מטה לעורר של מעלה, רק יפרשו משל מטה ויהיו תקועים בשל מעלה בקבלתם התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא זיווג שלמעלה. אמר משה, מכל שכן אני שקדושתי יותר גדולה ויותר תמידית, שחוב עלי לפרוש מזיווג שלמטה, ולהיות תקוע למעלה תמיד. וכן נעשה באמת בסוד כלת משה. ואם כן הקל וחומר שנשא משה בעצמו הוא טוב ויפה, כי קל וחומר גמור הוא, ומה ישראל שצריכין להוסיף עליהם נשמות קדושות ע"י זיווג שלהם באם הוא בקדושה שאז אין הקרי מטמא, ובכל זאת לא רצה השם יתברך שיהיו הם בזיווג למטה. אני שקדושתי גדולה במאוד ואין צריך אני להוסיף נשמות, כי אנכי שקול כנגד כל ישראל ואני כולל כל הנשמות, וכדרך שאמר הכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, רצה לומר אנכי בקרב שש מאות אלף הנשמות הכלולים בי, וא"כ קל וחומר שאפרוש מזיווג. והסכים הקב"ה על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי, הרי שני אלו מדעתו הם בחינת המעשה: