מוסר על במדבר יז:יב

ואם אולי יחשוב לחטוא ויסמוך על חסדי ה' יתעלה שימחול לו, הנה בזו אין הקב"ה מוחל לו, שהרי שנינו (יומא פ"ח דף פ"ה ב) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ובזה אין ראוי לבטוח בו שימחול לו כיון שהוא חוטא על סמך. וזהו שדרשו ז"ל (מיכה ו) אל תבטחו בריע אל תבטחו באלוף אין ריע אלא הקב"ה שנא' (משלי כ״ז:י׳) ריעך וריע אביך, ואין אלוף אלא הקב"ה שנא' (ירמיהו ג׳:ד׳) אלוף נעורי אתה, כי אע"פ שאין העונש בא מיד אין מדתו של הקב"ה למהר נקמתו שאין ראוי זה אלא לב"ו שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו ולא יראה ברעתו וכן אמר הנביא (שם ג) אראה נקמתך מהם. וכל היום היה דוד מתפלל להקב"ה על נקמת אויביו שנא' (תהילים י״ח:ל״ח) ארדוף אויבי ואשיגם. ותבט עיני בשורי, יאמר שיראה הנקמה או ישמע אותה אבל הקב"ה אין ראוי לו שימהר נקמתו שאין אפשר לו לאדם שיברח מפניו ואי אפשר לו להסתר מענשו ואפי' יסתר בקרקע הים שם יזמין לו הקב"ה ההצלה או הפורענות כענין שכתוב (עמוס ט׳:ג׳-ד׳) ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש ונשכם. ואם ה' יהיה בעזרו ואפי' ג"כ יהיה בקרקע הים יצילנו מרעתו כענין יונה בן אמתי שניצל מתהומות הים וכן כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. ולפי דיני העוה"ב הנמצאים בתלמוד אלו נעשתה בו נקמה לעיני השמש שתפתח הארץ את פיה ותבלענו כקרח ועדתו היתה נפשו זוכה לעוה"ב כעדת קרח שהם בני העוה"ב, וכן אמרו זכרונם לברכה (במדבר י״ז:י״ב) ויאבדו מתוך הקהל אבידה העתידה להתבקש כיון שקבלו דינם בעוה"ז. אבל מי שלא קבל דינו בעוה"ז ואין המקרים והיסורים משוטטים בעדו ומעשיו מצליחים ויחילו דרכיו בכל עת וחייו חיי שלוה ומיתתו בנחת וכענין שאמר דוד ע"ה על הרשעים (תהילים ע״ג:ד׳) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה כענין שכתוב (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שרש וענף והוא נענש לעוה"ב בעונש קשה ממיתת הגוף כסקילה שריפה הרג וחנק, שהמיתות הללו ברגע אחד ומיד הן עוברות אבל מיתת הנפש היא מיתה נצחית בצער ויסורים שאין להם סוף ותכלית ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיותו נדון באש לא נפח, ומצינו מדת הדין שהיא דנה את האדם פעמים דרך העברה פעמים דרך עמידה פעמים בישיבה, דרך העברה הוא הדין הקל, דרך עמידה הוא חמור ממנו, דרך ישיבה הוא חמור מן הכל, המצריים נדונו דרך העברה הוא הדין הקל שנא' (שמות י״ב:י״ב) ועבר ה' לנגוף את מצרים וכתיב (שם) ועברתי בארץ מצרים ולפי שהיה דין הקל לא הכה אותה הלילה אלא הבכורות, ליום הדין של תחיית המתים דן אותם בעמידה שהוא דין חמור ממנו שנא' (צפניה ג׳:ח׳) לכן חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד. דור המבול שהיה בידם גזל דן אותם בישיבה שהיה חמור מכלן שנא' (תהילים כ״ט:י׳) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם שהראה בהם מלכותו וגבורתו כך דרשו ז"ל:

ועוד גרסינן במ' שבת בפ' ר' עקיבא, א"ר יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, מה לילוד אשה בינינו. אמ' להם, לקבל התורה בא. אמרו לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שבראת העולם, ואתה משתעשע בה בכל יום, אתה נותנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, תנה הודך על השמים, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמ' לו הב"ה למשה, החזיר להם תשובה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שישרפוני בהבל פיהם. אמ' לו, אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, שנא' (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. אמ' ר' נחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתי' בה. אמ' לו, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אמ' להם משה למלאכי השרת, וכי למצרים [ירדתם] ונשתעבדתם, תורה מה לכם. שוב מה כתוב בה, לא יהיה לך אלהים אחרים. אמ' להם, וכי בין עמים ערלים אתם שעובדין ע"ז. שוב מה כתי' בה, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכי משא ומתן יש ביניכם, שאתם צריכין שבועה. שוב מה כתיב בה, זכור את יום השבת לקדשו, כלום מלאכה אתם עושים, שאתם צריכין שביתה. שוב מה כתי' בה, כבד את אביך ואת אמך, כלום אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. כלום יש ביניכם יצר הרע, כלום יש ביניכם גלוי עריות, שאתם צריכין לתורה. מיד חזרו והודו להב"ה, שנא' (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו אשר תנה הודך על השמים לא קאמ'. מיד כל אחד ואחד מסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנא' (במדבר יז, יב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם, אי לאו דאמ' ליה, מי הוה ידע. א"ר שמעון בן לקיש, בשעה שירד משה מלפני הב"ה, בא שטן ועמד לפני הב"ה ואמ' לפניו, רבונו של עולם, תורה היכן היא. אמ' לו, בארץ נתתיה. [הלך אצל ארץ, אמר לה, תורה היכן היא, אמרה לו, אלהים הבין דרכה וגו']. הלך אצל תהום. אמ' לו, לא בי היא. הלך אצל ים. אמ' לו, אין עמדי, שנא' (איוב כח, יד) תהום אמ' לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. שמענו אבל לא ראינו. חזר לפני הב"ה ואמ' לו, רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתיה. אמ' לו, אצל בן עמרם היא. הלך אצל משה, אמ' לו, תורה שנתן לך הב"ה היכן היא. אמ' לו, וכי מה אני שנתן לי הב"ה התורה. אמ' לו הב"ה למשה, משה, בדאי אתה. אמ' לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה שלך, שאתה משתעשע [בה] בכל יום, אני מחזיק בה טובה לעצמי ואומר שנתנה הב"ה לי. אמ' לו הב"ה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנא' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו'.

חביבה הקטורת, שהיא עוצרת את המגפה, שנא' (במדבר יז, יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ושים עליה אש מעל המזבח ותן קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, וכתי' (במדבר יז, יב) ויצא אהרן מלפני ה' וירא והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, וכתי' (במדבר יז, יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.