מוסר על במדבר יט:יט

והענין כתבו המקובלים, כשאדם ישן בלילה הנשמה יוצאה מגופו ומיד שורה רוח הטומאה על ידיו, ומאי טעמא על ידיו, לפי שהם כנגד זרועות עולם אשר משם נאחזים כוחות הטומאה, ולפיכך שורה על הידים. וההולך ד' אמות בידים טמאות, חייב מיתה לשמים, לפי שמביא עצבים בידיו, ועליו הכתוב אומר (איוב יב, ו) ישליו אוהלים לשודדים ובטיחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. מי הם מרגיזי אל, אותם המביאים עצבים בידיהם. ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכים ב' כלים (או"ח ד, ח), כלי עליון להתקדש ממנו, ירמוז לעולם הקדושה. וכלי התחתון לקבל המים הטמאים ההם, והוא רמז לקליפה לעולם הקליפה שהוא צד הטומאה. ולפי שהאדם עד שלא נטל ידיו הוא טמא, לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל, שנאמר (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא וגומר. ואסור להעביר ידיו על עיניו (או"ח ד, ד), לפי ששורה עליהם רוח הטומאה והם ג' רוחות, ולפיכך צריך לערות עליהם ג' פעמים להעבירם (שם סעיף ג). ואסור לעשות שום דבר במים ההם (שם סעיף ט), ואסור לשפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא ידרכו בני אדם עליהם שלא יריעו לעולם (שם):

וזה לשון סדר היום, ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול, יטול המטיל תחילה, ואח"כ יטול ממנו, רמז לזה (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה, והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו, ואח"כ יטהר אחרים, כענין התקוששו וקושו (ב"מ ס, ב). ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד, וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין. ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל, והרי הוא טמא. יש לומר דלא דמי, דהכא הוא חפץ ומבקש להעביר הטומאה ממנו כיצד יעשה, אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל, התחיל בו תחילה. אבל הרי הוא חוזר עליו להעבירו, ולא אפשר בלא"ה, ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו, אין כח בידיו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר:

להקריב כהן גדול מנחת חביתין בכל יום בבוקר ובערב, שנאמר (ויקרא ו, יג) זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אותו על מחבת בשמן תעשה. טעם מצוה זו, להיותו נושא תפלה בעד הכלל שמתכפרין על ידו, צריך לעורר כוונתו תמיד אל יוצרו לשום שלום בין ישראל לקונם, להכי מקבל הוא פני שכינה בכל יום להיותו מכופר כדי לכפר על אחרים, והזה הטהור על הטמא. וחביתים לכפר על עון חבוי וטמון בחובו, לכך על מחבת בשמן תעשה, עד כאן דברי הרב הנ"ל: