מוסר על במדבר כג:ה

והנה יעצה לנו התורה בסוכות שהוא סוף ימי תשובה לקבל על עצמנו גלות ולהיות כל העולם נחשב בעינינו כתוהו וכצל ולכך אמרו (סוכה ב) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד רוח נושב ואיננו ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה כאמרם (ירושלמי הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרל"א) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים ויהיה לבו לשמים ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום מי גבר ימלט מפגעי ונגעי זמן ותמורת הימים וא"כ הקב"ה חומל דל ויתנחם על עפר ואפר וזו עצה עמוקה לעשות בז' ימי סוכות כי אז הדין עדיין מתוח ותלוי עד שמיני עצרת שיש לנו לשמוח ובטוחים אנו בחסד ה' שיצא לצדק דיננו הנה עצה זו על ז' ימי החג אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם לא תהיה לו סוכה זו לבד בחג הסוכות כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא ויביט כוכבי שמים לשים בה' מבטחו מבלי לבנות בתים באבנים משכיות וחדרי מלכים ברצפת בהט ושש וכדומה מתענוגי בני אדם להרחיב דעתו ובזה יבוא לידי מותרות וחמדת נשים ושאר חמדת ממון עם איסור והיתר ואפילו ללסטם בריות אפס יהיה כפי צורך ארמונו והיכלו ובזה יתגאה וירום לבבו ויתנשא וישכח אלוה עושהו מה נעים ונחמד היה צוואת יונדב בן רכב (ירמיה לה ו) שצוה לבניו לבלי בנות בתים כי אם באהלים ישבו דירת עראי פעם כה ופעם כה וכן עשו אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו שוכני אהלים והוא שהאריך ימיהם כי לא חרדו לפגעי אש שישרוף ארמונם ולא פחדו לקול אויב ורעב ומגפה כי מהר נתקו חבלי אוהלם ויתידות משכנותם ויתהלכו מעם לעם ועל זה אמר בלעם בראותו במדבר שוכני אוהלים (במדבר כג ה) מה טובו אוהליך יעקב אהלך דייקא שאנו רק שוכני אהלים כאהלי קדר ואז כיריעות שלמה ואז טוב לנו בזה ובבא אבל כאשר אנחנו שוכני בתי חומר גויל וגזית אבן מקיר תזעק להעיד בנו כי נגע נראה לנו בבית החמס והגאוה וחמדה ותאוה שמה הרגיעה לילית שמה מצאה מנוח תשלח חיצים ותפיץ אותם ובפרטות הבונים בית בלי משפט ומסיגי גבול דלים וע"ז נאמר שבתיהם קברם ירדו שאול בעו"ה וראו כבוד ה' שהיה שכן באוהל משכן עשו קרשים ויריעות התמיד הענין במדבר ובבואם לארץ כי התהלך מאהל לאהל מדבר גלגל שילה נוב וגבעון ת"פ שנה ומקדש שלמה שהיה בנוי בבנין אבנים יקרות לא התמיד רק ת"י שנה והיה לשריפת אש בעו"ה ובית שני נחרב כמה פעמים בימי יונים והורדוס חזר ובנאו ועם כל זה לא התמיד יותר מת"ך שנה וזהו שרמז הפסוק (ויקרא כג מב) בסוכות תשבו ז' ימים זהו הכלל שזה ודאי להמלט מהדין אבל האזרח דהיינו צדיקי ישראל הנקראים אזרחים ע"ש אברהם אבינו הנקרא אזרחי מעבר הנהר ישבו בסוכות תמיד מבלי הפסק ומבלי זמן כלל כי אם תמיד ישבו בסוכות מבלי מניעה כלל ותמיד יהיה כל העולם אצלם לדירת עראי כנ"ל ומה טוב לנו כי נשמור כן אמנם יש בסוכה רמז ג"כ על התורה כי היא צלא דמהימנותא והיא התורה הנקראת צלא דמהימנותא וע"ז צווח שלמה (שה"ש ב ג) בצלו חמדתי וישבתי והוא צל תורה וצל סוכה ובזה יש לאדם לישב וללמוד תורה בסוכה לא להרבות משתה מרעים תערובות אנשים ונשים בחורים ובתולות חתן וכלה בדברי עגבים וליצנות והרהור עבירה אוי לאזנים שכך שומעות ועינים שכך רואות לעשות בצל סוכה צלא דמהימנותא צל רע וצל שדים ומלאכי חבלה שעירים ירקדו בסוכה והיא סוכת גנב"ך שאין יוצא כי סוכה עשויה לענן ה' יומם על הסוכה ואף שאין נראה מ"מ ברור ואמת מי שיושבים בסוכה לשמה ועוסקים בתורה ושמחים בחג במצוה ושמחת מועדות שענן ה' חופף למעלה מעלה עין ראתה ותאשרונו אבל מי שעוסק בסוכה בדבר לצון וחטא ופשע מעביר הענן ונעשה ענן בקר ועבים דשוא של ס"א וע"ז נאמר (איוב ז ט) כלה ענן וילך אבל עיקר סוכה היא התורה ואמרו בגמרא (יומא סו ע"ב במשנה) לענין המוליך שעיר המשתלח שיו"ד סוכות היו מן ירושלים לצוק וענין סוכות תבין בשנקדים להבין מה ענין שני שעירי יום הכפור שאמרו חז"ל (שם סב ע"ב) כי היו שניהם שוים במראה ובקומה והיה הגורל מי לה' ומי לעזאזל דיש לתמוה חברותא כלפי שמיא טמא וטהור יחדיו יאכלו מה זה לזה:

ובזה יתבאר מה שאמרו, כתב ספרו ופרשת בלעם, שלא תאמר שהגיע למשה רבינו ענין בלעם מצד כי הקב"ה הגיד לו, והוא כמו שאנו לומדים ספרי הנבואה מפי רבי ואנחנו יודעים דבריהם, אבל אין אנחנו נביאים ולא בני נביאים, ואין אנחנו משיגים מה שהשיגו הם, רק שאנחנו מבינים דבריהם מפי מלמד שלמד אותנו דבריהם. לא כך, אלא משה רבינו ע"ה השיג מה שהשיג בלעם בענין נבואה על העתיד לישראל, וכל הברכות זה ענין כמ"ש כל התורה מצד השגת נבואתו, כך ענין פרשת בלעם. וראויה היתה פרשה זו לומר על ידי משה רבינו בלי אמצעית בלעם, רק צריך להיות הקטיגור סניגור וכמו שכתבתי (ד"ה ועל זה כתיב). ודבר זה דווקא על ידי בלעם, כי הוא קם באומות כמשה רבינו עליו השלום^הגה"הצריך אני להוסיף ביאור על דברי, כי מה שאמרתי שקם כמשה בשורש נבואתו, היינו באותו פעם שהיה לצורך ישראל, שאז היתה נמשכת הנבואה משם יהו"ה שהוא תפארת מקום נבואת משה רבינו ע"ה, כמו שנאמר (במדבר כג, ה) וישם ה' דבר בפי בלעם. וזה לשון הציוני דף פ"ח, דבר תימא איך התנבא בלעם כמשה רבינו. אך לכבוד ישראל עלה במעלה זו, כי עד עתה נאמר לו ויבא אלהים ויקר אלהים, ועתה ידע כי לא יכול לקללם כי במדת רחמים יחונן עליהם. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל (במדבר כד, א) , כי גם יי' תפארת עוזמו יתן הטוב והשפע בברכה שהוא מלכות שמים, ולא יריע לישראל, עד כאן לשונו:
וכן הוא ברקנאטי וזה לשונו, וישם ה' דבר בפי בלעם וגו'. בשעת הברכה עלה האיש הזה להנבא במדת רחמים כמשה רבינו ע"ה, ועל כן הזכיר השם המיוחד בברכת ישראל. כי עד עתה הזכיר בו שם אלהים, ובשם המיוחד יברכו ישראל, ועד עתה כשהיה שומע במדת הדין היה חושב למצוא בהם עילה כעין אשר חטאו, כענין (ישעיה סג, י) ויהפוך להם לאויב ותבא להם רעה, במדת הדין לא ינצלו ממנה. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל, כי יי' צוה הטוב בברכה והמשכיל יבין. ודווקא בשעת הברכה נתנבא ממדת רחמים, אבל אחר כך חזר לקדמותו, עד כאן לשונו:
אחר כתבי כל הנ"ל מצאתי בקונטרסי האר"י, כי משה רבינו ע"ה והמבדיל בלעם שניהם מגלגול הב"ל. *הנה *ברך *לקחתי ראשי תיבות הב"ל, בלעם מן הרע שבו, ומשה מהטוב שבו:, והכל שתתייחד הקללה בברכה בהשורש, ואז הדם נתהפך לחלב וכולו הפך לבן, וטהור הוא כי למעלה בהשורש מתייחדים השני דרכים. ומשה רבינו ע"ה ראש ישראל, ובלעם ראש האומות, והזדככות ישראל על ידי האומות כמו שביארתי, והיה מההכרח שיצאו הברכות מפי בלעם והיה מזכירם בדרך קללה, כי הקללה סיבת הברכה:

ואפשר שגם כן כוונת רש"י מה שכתב על זה, עלי מים סיום השכינה, וכן בכולם. הכוונה סיום השכינה שהיתה שורה עליו דהיינו הנבואה. וכן בת קול שהזכיר אחר כך רש"י לאו דוקא בת קול, אלא הנבואה ששרתה עליו. ומאחר שהיתה בעל כרחו כי כוונת בלעם היה לקלל, נקרא בת קול, וכענין שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קה, ב) וישם י"י דבר בפי בלעם (במדבר כג, ה), רבי אליעזר אומר, מלאך^הגה"הרבי אלעזר דורש לשון דבר, ופירושו מלאך, והוא על דרך דאיתא במסכת חגיגה פרק אין דורשין (יד, א) כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נעשה ממנו מלאך. ורבי יונתן דורש לשון וישם שהוא שימה:. רבי יונתן אומר, חכה. הרי שבעל כרחו היתה הנבואה: