מוסר על במדבר כג:ט

אמרו במשנה סוף סוטה (דף מז) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות ומפרשינן איש שהכל בו משבטלו סנהדרין בטל השיר דכתיב זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם משמתו נביאים ראשונים ומפרשינן ירמיה וסייעתו (שם מח ע"ב מסיק מאן נביאים ראשונים לאפוקי חגי זכריה מלאכי) (א"ה מצאתי בירושלמי כדברי המחבר) בטלו אורים ותומים משחרב הבית בטל שמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה דכתיב הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו' ולא ירד טל של ברכה ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו כל השומע משנה זו דמוע תדמע עינו מאין פוגת על שבר בת עמי כמה טובה אבדנו שבת משוש לבנו והרי אנו כפגרים מתים אשר אינם מרגישים עוד בחלייהם ואינם יודעים מה חסרים ומה היה להם ולפרש המשנה כדי שביותר יבואר לכם ההעדר והפסד אשר קרה אותנו וראו כמה חטא וקלקול גורם למען דעת להטיב דרכינו אולי ישקיף ה' וירחם כי לא כלו רחמיו נראה כי בירושלמי (שם פ"ט ה"י) הקשה וכי כל תנאים שהיו אחר יוסי הנ"ל לא היו אשכולות כמוהו וליישב קושיתו דע כי יתד תקוע בפי כל פילוסופים והרמב"ם במורה נבוכים השתמש בו למאוד כי מין אנושי בכלל הוא איש אחד וכמו שאדם אחד כרוך ומורכב מאברים רבים פנימיים חיצוניים גידים ועורקים ועצמים וכהנה כך מין אנושי מחובר מעמים רבים ובכללן יחשב איש אחד ע"ש ברמב"ם ואף אני אודה להם כי הוא בחון בסברא אבל כל המין אנושי בכלל יחשב לאיש אחד בעמים ואין עם ישראל בכלל כי אין להם שייכות וחיבור כלל עמהם ואינו כלל בסוגם כאלו תאמר שצומח אינו נכלל במין אחד עם דומם כן ישראל היו עם עכו"ם כי הן ממין אחר וסוג אחר ולכך יש כאן בהמין אנושי שני בני אדם המין עכו"ם בכללן איש אחד והמין עם קדוש ישראל איש אחד כי כל ישראל בצירוף עמי הארץ ובינונים ותלמידי חכמים וכדומה כמו עורקים גידים עצמות ובשר ואיברים פנימיים ומוח כדומה וזהו מרומז בזוהר ביותר פנימיות אבל גם לזה נתכוון כי אנחנו נקראים אדם דמרכבה כי ה' שוכן עלינו והעכו"ם נקראים אדם בליעל ורוח מסאבתא שולט וזהו מאמר בלעם (במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב והנה כבר אמרו כל טבעי רופאים כי מזג הגוף להיותו שלם במזגו וכדי שיהיה מוכן לחול עליו נשמתו ויהיה לאחדים הוא כשכל אבריו הם בריאים והלב נותן לכל חוק וטרף דם ובהירות האוכל והם שבים והולכים חלילה ע"י עורקים וגידים מאבר לאבר ובמקום שהולכים הם שבים ללכת אל לב ושם יזדכך ויחזור ליתן לכל אבר ואבר כפי ענינו אז הגוף ההוא מזג שלם וראוי לחול עליו הנפש בלי מונע אבל כאשר יחסר אבר אחד אזי יבוטל המזג הקצוב מטבע בריאה ויש חסרון שלא יוכל להמנות כי כך תנאי בריאת וטבע אדם להיות כל אברים עתידים ומשרתים ללב לקבל ולחזור וליתן והחיות הלב ושפעו רצוא ושוב ובזה הכל ממוזג על בוריו ובהעדר דבר אחד יבוטל המזג הראוי וגם אין לנפש לחול על הגוף בשלימות להיות חסר המזג וקנין השלמות הראוי כאשר נוצר אדם בחכמה עליונה לקבל כדם הנפש ללב משכן החיוני ונשמת רוח שדי בקרב הגוף ומזה הטעם כל כהנים שהוכשרו למלאכת השמים היו צריכין להיות נקיים ממום וכן סנהדרין גדולה כנודע כי מי שיש לו חסרון באבריו אין מזגו שלם וגם אין נשמתו בגוף שלם וא"כ חסר הכנה לקבל שפע אלהות ורוח קדשו אשר יערה ממרום על הכהנים עושי עבודתו וזקנים יושבי בלשכת הגזית וכמו כן כמו אדם שצריך הכנה לקבל נשמתו ונפש אדם כן בבהמה לקבל נפש בהמי בשלימות ולא יחסר צריך ג"כ במזגו להיות שלם וכל אחד בדידיה ולכך גם בעלי מומין בבהמה לא הוכשרו לקרבן כי בזה יוכרו כי אין שלמות לקבלת נפש בהמה אצלם ולא ירצה לקרבן לפני ה' אשר הכל הולך אחר הנפש כנודע וא"כ הדבר באיש פרטי ממנו תקיש על המון ישראלי היותם נכללים כאיש אחד כנ"ל וסנהדרין בתוכם כלב משכן הנפש כי ה' בקרבם ותורת אלהות מעתיקי שמועה דור דור אם כל אברים עלולים ועתידים לקבל ולהיות בקיבוץ עם הלב לא יחסר אבר הרי מזג אחד ההוא בשלימות ויחול נפש ונשמת ישראלי בכלל שהוא רוח הקדש שלם בכל מדע מבלי חסרון על העם ומנהיגים בכלל ואם יפקדו אברים שלא יהיה עמם לקבל ולסייע לעבודתם הרי כחסר אבר באיש פרטי אשר אין מזגו שלם וגם השריית נפשו אי אפשר להיות שלם בתכלית בלי מחסור וכבר אמרו כי כל שלימות נשיא ישראל הוא תמיד בעבור ישראל כי הוא כלול מכולם וכמו שאמרו על משה שכל שלמותו היה בשביל ישראל וכמבואר במדרש (וכ"ה בברכות לב) לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו רד מגדולתך וזהו הנאמר (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם דייקא ולכן היות ישראל במדבר דור דעה כי כולם השיגו מראה נבואה מה שלא השיג זולת משה שום נביא דכתיב (דברים ה ד) פנים אל פנים דבר ה' עמכם וכן אמר בזוהר (ח"ב כב) ולא יהיה בדרא דא עד דרא דמשיחא היה משה בתכלית השלימות עד שלא קם כמשה וכן תמיד בכל דורות כפי הדור כן מנהיגו ואף שלא ימלט שישנם בדור רשעים הן מעט וגם הן כמו מום עובר ובכל מקום הלב משפיע ומקבל ומזגו שלם ולכך תמיד בשלימות הדור מנהיגו וראש הדור כלו מחמדים ואין בו שכולה להיותו הוא הלב מאדם השלם במזגו ואבריו ולכך עד יוסי בן יועזר היו בנמצא אנשים ראשי סנהדרין כמוהו שהיו בעלי אשכולות דהיינו איש שהכל בו בכל שלימות לא יחסר דבר והיינו כשהדור שלמים והיה המון ישראלי כגוף אחד ומזג שלם וגם לבבו ונפשו שלם אך מימי יוסי הנ"ל חדלו פרושים בישראל וצדוק ובייתוס שהיו חברים של יוסי הנ"ל למדו תורה אצל אנטיגנוס איש סוכו ומאתם החלה הרעה בקרב ישראל בעו"ה פשתה צרעת ממארת הצדוקים ובייתוסים שכפרו בכל תורה שבע"פ ובתחיית המתים והיו ממש רוב ישראל א"כ אין כאן מזג שלם בגוף ישראל כי רבים מאברים אשר הם פגרים מתים ואין רוח הנפש ולב חופף בהם כלל לא בהם הרוח אמר ה' וא"כ נתקלקל המזג האמיתי וגם משכן הרוח חיוני ושלימות הלב ונפש אי אפשר ולכך מנהיגיהם אי אפשר להם כל שלימות להיותם חסרי אברים מום בם לא ירצה להיות שלמים וזהו אשר בעו"ה מיום מותו חדלו אנשים אשר להם כל שלימות וממנו נלמד כי איש אחד אנחנו וכל דור ודור מנהיגו בגדר משה וכולם נתלים במשה ולכך אמרו בגמ' (ב"ב טו מנחות ל) פסוקים שבתורה מן וימת משה ואילך יחיד קורא אותן ופי' המרדכי יחיד ומסוים בדור ראש הדור ומזה פשט המנהג חתן תורה שהוא להקורא בו לכבוד ותפארת והקשה הגאון חכם צבי בתשובותיו (סי' יג) הא בגמ' אמרינן כמאן אזלא הא דאמרינן ח' פסוקים יחיד קורא אותן כמאן כר"ש דאמר יהושע כתבן ולא משה ולדברי מרדכי הא זה שיחיד קוראן הוא למעלתו ולא לגריעותו וא"כ איך תליא בזה שיהושע כתבן ע"ש ובאמת לא קשיא מידי כי הטעם שיש לאדם נכבד לקרותו הוא דידוע מ"ש פוסקים טעם דלמה כהן או אדם חשוב קורא ראשון ואחרון גם כן משובח משום דבזמן התלמוד הראשון מברך ברכה ראשונה ואחרון מברך אחרונה ואמצעים לא היו מברכים כלל ולכך מי שמברך יש להיות חשוב בקהל ואמרינן במס' סופרים (פי"ב ה"ו ע"ש) כל פ' שבתורה הראשון מברך לפניו אחרון לאחריו חוץ מח' פסוקים שבתורה שהקורא אותן מברך לפניהם ולאחריהם וא"כ מזו הטעם יש לאדם נכבד לקרותו להיותו מרבה בברכות אך הא גופא צריך טעם למה יברך לפניהם ולא יצא בברכה שבירך הכהן בריש זאת הברכה ולפמ"ש ניחא דמשה לא כתבו וא"כ קודם וימת משה נשלם זאת הברכה וזהו מענין אחר שהוסיף יהושע ולכך תקנו ברכה מיוחדת לפניה ולאחריה וזהו דברי הגמרא כמאן אזלא הך דיחיד קורא אותן כר"ש דאמר יהושע כתבן וא"כ צריכים ברכה לפניהן כמ"ש במס' סופרים ולכך יש לאדם נכבד לקרותו אמנם באמת הך דמסכתא סופרים דברי הנ"ל הוא ולכך על ח' פסוקים מברך לפניהן ולאחריהן דנודע כי מיתתו בעו"ה קשה לישראל יותר מן צ"ח קללות שבמשנה תורה כמבואר ברבה פ' תבא (א"ה שם לא מצאתי רק באיכ"ר פ"א לח) ע"ש וידוע כי מיתת כל תלמיד חכם וזקני הדור תלויה במיתת משה כי המה עצם מעצמו וכל תלמיד חכם בש"ס קרוי משה כנודע באומרם משה שפיר קאמר (שכת ק"א ביצה ל"ח סוכה לט חולין צג ועיין פרש"י שם) ואילו היה משה חי לא היה מת שום תלמיד חכם וזקן עם כמ"ש המפרשים וביחוד זקני הגאון במ"ע שלו ע"ש וא"כ זו הפרשה שנאמר בה מיתת משה היא יותר תוכחה מכל התוכחות הנזכרות בתורה כי אוי לנו במיתת אדון הנביאים איבדנו טובות רבות וכל מיתות צדיקים תלוי בה וכבר נאמר במס' סופרים (פי"ב ה"ג) שעל תוכחות מחויב לברך ראשון ואחרון כדי שלא יהיה כקץ בתוכחת ד' דכתיב מוסר ה' אל תמאס וא"כ מכ"ש תוכחת זו שהיא קשה מכולם המורה על מיתת צדיקים בכל דור ודור שיש לברך לפניה ואחריה ובזה יובן דדרשינן גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך ודרשינן זו מיתת צדיקים והיינו כי מיתת צדיקים כלולה ונרמזת במיתת משה ומשה בספר תורה שלו שנא' לקוח ספר התורה הזה לא כתוב ביה וימת משה לדעת ר' שמעון רק יהושע הוסיף אח"כ וא"ש כל מכה אשר לא כתוב בספר תורה והיינו בספר תורה של משה לא היה כתוב וימת משה וזהו מיתת צדיקים אז כשתחטא יעלם ה' עליך וראו כמה גדול הפסדו של העדר תלמיד חכם והעיקר לשום על לב לעורר בתשובה ולראות לחזק ידי תלמיד חכם אחרים ויתן ללבו לירא השם הנכבד והנורא כי הן במשמניו שולח רזון ומה נענה אנן ואל ילך עם ה' בקרי כאשר הארכתי בדרשות פעמים רבות שכל מה שקרה לאיש ישראלי הוא בהשגחה פרטית מכוון לגמול מעשיו וכפי הנהגתו יום ביומו כן ימצא במקרים המתחדשים לו ובדוק ומנוסה אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכונה שבו ביום יזכה לדבר מצוה ויצליח בעסקיו ואף שלשעה יחשוב שאינו בסופו ימצא שכן הוא ואצ"ל שיצליח בו ביום בתורה ומצוה גוררת מצוה וכן להיפך אוי לי על שברי בעת שאיני מתפלל בכונה כראוי כל היום אין שמועתי בתורה מכוונת וקרעים אלביש ולהיפך אם אזעק ואשוע לה' מקירות לבבי בתפלה לחונני דעה כי דלותי עד מאוד בעו"ה אף הוא ירחם עלי להאיר עיני בתורתו:

וזהו אמרם בגמרא דתענית (דף כה) דשאלה אשת רבי חנינא בן דוסא עד מתי נצערן ביקש רחמי ויהיב ליה חד כרעי דדהבא הדר חזיא בחלמא דצדיקים יתבי בפתורא דג' והוא בשנים אמרה אי הכי הוא לא בעינא בעי רחמי ושקלי מיניה תנא גדול נס אחרון מראשון דגמירי בשמים מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ ע"ש ויש להבין מה ענין זה לפתורא דג' או ב' כרעים וגם מה זה גמירי מיהב יהיב וכו' למה לא ה' נתן וה' לקח כתיב אבל הענין שהיתה מצטערת לא ח"ו להתענג ולהתעדן חס ושלום צדיקים הללו שנסתפקו מערב שבת לערב שבת בקב חרובין (ברכות יכ) והורגלו בו יתבעו מותרות רק כל צערן היה בשביל צדקה לעניים כי חשבו שגמילות חסדים אפס אצלם כי במה יתחסדון כי אין לאל ידם והיו בעלי רחמים וחמלה וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלם ומפאת טבע חמלותם ולכך חשבו לבקש מה' ליתן להם עושר לא להם כי אם לגמול חסד לאומללים ועניים אמנם באמת נהפך מחשבתם כי כל זמן שאין להם ומצטערים על זה הרי להם לגמילות חסד גמור וכאילו גמלו חסד עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד אמנם אם יהיה להם וכי יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכל אחד די מחסורו ולא להרבות לאחד ולמעט לאחד כי צדקה משפט הוא ונפישי רמאי דיקבלו ועניים בני טובים אשר מסוה בושה על פניהם יצאו ריק וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה ויצא שכרו בהפסדו דימעט בגמילות חסד יותר מקדם שהיה נדון על המחשבה כמעשה וזהו שהראו לו כל הצדיקים אוכלין על שולחן ג' רגלים היינו ג' רגלים שעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמילות חסדים כי בגמילות חסדים נדונים גם על המחשבה כנ"ל אבל הוא ממעט עי"כ בגמילות חסדים ולכך אין לו רק שולחן ב' רגלים היינו תורה ועבודה כי נתמעט ע"י הנ"ל וכמ"ש ולכך התנחם בו כי תחת אשר קוה לעשות בגמילות חסדים עשה באושים ולכך התפלל שיקחו הימנו ולהיות כי זה כרעיה דדהבא הניתן לו לא היה לצורכו רק לצורך עניים לחלקן ביעקב וא"כ איך יקחו הימנו להפסיד לעניים אשר היה חפץ בטובתם ומשגב לדל ולכך קשה היה הנס הזה לשקול שקול לולי רוב זכות רחב"ד ולכך אמרו גדול האחרון יותר מהראשון ודוק וראו כמה יש לאדם להתבונן במעשיו ואל יחכם לומר אילו היה לי כך הייתי עושה כך ואילו היה לי לב נבון כמו זה הייתי מתמיד בתודה שקר הוא אילו היה לו לב נבון היה עוסק בהתחכמות רשע וכדומה כי אילו היה לב נבון לטובתו היה ה' נותן לו כי הוא הטוב והמטיב האמיתי רוצה בשלימות יצוריו אף כי עם קרובו ישראל אשר בצערנו לו צער וכן כולם וישמח בחלקו אשר נתן לו ה' כי בלי ספק לטובתו ולשלימותו הוא כי ה' חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח והוא אשר דבק בנו לטובתנו נאמר בפרשת המדרש (ילקוט ח"ב רמז תמ"ג) ובה נסיים בדברי נחמה הקב"ה יאמר לאברהם לנחם ישראל ויאמר נחמו בני יאמרו ממך נקבל תנחומין שקראת לבית המקדש הר דכתיב בהר ה' יראה ובא יצחק לנחם יאמרו ממך נקבל תנחומין שיצא ממך עשו המחריב ביתנו יבא יעקב לנחמם ויאמרו ממך אנחם דעשית בית המקדש כלא היה דכתיב אין זה כי אם בית אלהים ובא משה לנחם ויאמרו אתה הוא שקללת אותנו מזי רעב ולחומי רשף וחזרו כולם לקב"ה ויאמרו עניה סוערה לא נוחמה יאמר הקב"ה אני מנחם אותם דכתיב נחמו נחמו עמי וכו' ולהבין דברי המדרש דתמוה הוא מכל צד ואין צריך לדקדק בו כי הוא כולו מוקשה אבל הענין נחמה הוא בשני אופנים א' נחמה אמיתית אשר רופא ינחם לחולה או מי שנסמא עינו ונשבר לו יד אל תדאג כי תהיה לך רפואה ושב בשרך כמקדם למה לך לדאוג בשביל יסורים סופך להיות כבראשונה אמנם נחמה שנייה היא מקרית שיאמרו לו וכי לבדך קרה זה הלא רבים שתו מן כוס פורענות וכאומרם (ד"ר ב יד וחינוך מצוה של"א) צרת רבים חצי נחמה וכמאמר ר' יוחנן (ב"ב קטז ברכות ה) דין גרמיה וכו' שהיה בו מנחם אבלים והנה על אופן הב' יבאו אבות לנחם לישראל ויבא אברהם לומר אל תחושו לגלות כי מי סבל יותר גלות ממני לא נח ולא שקט בארץ מולדתו נחבש והושלך לאש ואח"כ הלך למרחוק ולא נח רגע בא למצרים ולוקחה שרה לפלשתים לוקחה שרה וכמה שתדלנות היה לו עד שהגיע למקום קבורה לאשתו וא"כ מקרה אבות מקרה בנים אבל הבדל יש שאצל אברהם שרתה שכינה ואנחנו בעו"ה סר צל השכינה מאתנו לרוב נפילתנו בדיוטא תחתונה בעמקי החטאים וזהו ענין הנאמר ברבה (לא ידעתי מקומו במ"ר) היום בהר ה' יראה מקום מקדש עמק היה ואמר אברהם אין דרכו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר וזהו ענינו כי אילו כבוד המקום לשכון בשפל תחתונים אף עלינו אף שאנו בשפל מחמת עונות היה ה' שורה עלינו אבל אברהם שאמר כבודו של מלך לשכון בהר אין שורה רק על צדיקים הנקראים הרים כדכתיב (במדבר כג ט) מראש צורים אראנו אבל לא על רשעים עוברים בעמק הבכא עומקו של גיהנום ולכך כעת בעו"ה סרה השכינה מאתנו וזהו מאמרם אתה אמרת וקראת הר דכתיב היום בהר וכו' וא"כ מזה אין שכינה אתנו ומה תרמה גלות שלך לשלנו ובא יצחק כי היה סומא חשוב כמת (נדרים סד ע"ב) וגם לפי דעת הראב"ע (בראשית כה לד ד"ה ויבז) לסוף ירד לתכלית עוני עד שהוצרך לבקש מעשו צידה בעבור ברכתו והיש יסורים יותר מזה לצפות לשלחן בניו וגם היתה אצלו הסתלקות השכינה כי לולי כן לא היה צריך יעקב לתחבולות ליקח הברכות מיד עשו וברוח הקדש היה יודע למי יאותו רק אחר כך כשהביא לו יין חלה עליו רוח הקדש לברך יעקב ובזה ביקש לנחם בניו אבל כבר נודע כי לכך היה סומא שלא יכיר ברשעת עשו וגם נעלמה ממנו רוח הקדש כי אילו נאמר לו ברוח הקדש לברך יעקב והיה שואל למה הצעיר לפני הבכור תשובתו תהיה ברשעת עשו ומבלי לצערו נעלם הימנו וזהו אומרם מה לך לנחמנו כל מה שקרה לך לטובתך היא כי אתה שיצא ממך עשו ומבלי לצערך כנ"ל התמשיל ענינך לענינינו ובא יעקב כי זה באמת סבל צער גדול באומרו כי ימיו רעים לא נח ולא שקט ובא רוגז וירד בגולה במצרים מקום ערות ארץ משכן קליפות אמנם נודע כי מי שראה בחוש שסותרים ביתו ובונים לו בית יותר נכבד אינו מצטער כלל על ביתו הנחרב אף שבין כך סובל טלטול רב ממש יסבב בראש כל חוצות מאין מלון ודלף טורד יזל עליו אין זה נחשב לו בזכרו מיקר בנין בית אשר יבנו לו הבונים ושמה ינוח ויעודן וכן יעקב שראה במראות נבואה שהושקע בלבו כאילו ראהו בפועל כדרך הנביאים וזה הבדל בין נביא לחולם חלום וראה חרבן ולבסוף בנין בית המקדש אחרון היה הכל כלא חשובים בעיניו וזה אין זה הרצון כל בתים כאפס וכאין יחשבו רק כי אם זה האחרון לזה יקרא בית אלהים באמת וזה שער השמים וזהו מאמרם ליעקב לך אין צער כי עשית הבית כלא באמרך אין זה וכו' כי חקוק במחשבתך כבוד אחרון אבל מה נעשה אנן בחושך נלך אדמהו אכנהו לא ידענו ובא משה לנחם כי גם הוא סבל גלות מצרים בכוש במדין ובכולם ממש היה בסכנה עצומה וכן בנהגו צאן במדבר אשר שם נחשים שרפים אבל הוא זכה עי"כ לתורה לא כן אנחנו בגולה אין תורה דכתיב מזי רעב ורעב לשמוע דבר ה' וגם לחומי רשף אלו מזיקים כמאחז"ל בברכות (דף ה) וזה מורה על ביטול תורה כדדרשינן בני רשף יגביהו עוף ולכך אין לנו נחמה אלא בה' שהוא מנחם על אופן הב' הנ"ל ויקבץ נדחינו בקרוב ובא לציון גואל אמן:

וכן מצינו נביאים הראשונים, כשהיו הצרות באות להם לישראל, היו גוזרין תענית ועושין תשובה, והב"ה שומע את תפלתן ועונה אותן. ממי את למד, ממשה רבי' ע"ה במלחמת עמלק. כיון שהיתה עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, וזימן המלחמה ליום אחד אחר התענית, שנאמר (שמות יז, ט) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ר' אלעזר המודעי אומר, מה תלמוד מחר, אמ' לו מחר נגזור תענית ונהיו מעותדין על מעשה האבות ומעשה האמהות, שנא' (שמות יז, ט) מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ראש אלו האבות, שנא' (במדבר כג, ט) כי מראש צורים אראנו, גבעות, אלו האמהות, שנא' (בראשית מט, כו) עד תאות גבעות עולם. קראו כל ישראל צום, ולא טעמו כלום אותו היום, ועמדו בתפלה ובתחנונים עד הערב, שנא' (שמות יז, יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ולמה פירש ידיו. אמ' משה רבינו, רבונו של עולם, על ידי הוצאת את ישראל ממצרים, ועל ידי קרעת את הים ועשית להם כמה נסים וגבורות, ועל ידי תעשה להם התשועה הזאת. ומה ת"ל אמונה. אמ' משה לפני הב"ה, רבונו של עולם, הידים שלא קבלו מאומה מישראל אל תשיבם ריקם.