מוסר על במדבר כג:יט

בספר מנורת המאור נר ג' חלק רביעי פרק א', כתב דברים המלמדים מוסר לבני אדם בענין רמז הסוכה. וזה לשונו, באמרם בפ"ק דסוכה (דף ב' (א)) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, היתה כוונתם שבאה מצות סוכה זאת ללמדינו שלא ישים אדם בטחונו בגובה ביתו וחזוקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב. ואל יבטח בסיוע שום אדם, אע"פ שיהא אדון הארץ ומושל בה. אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לו לבדו היכולת והאמונה, ובמה שמבטיח אינו מתנחם ממנו, כדכתיב (במדבר כג, יט) לא איש אל ויכזב וגו'. ולו לבדו המחסה והמסתור, כדכתיב (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו, ונאמר (שם צא, ב) אומר לה' מחסי וגו'. ולהעיר לאדם על זה, בא מצות סוכה בזמן הזה אחר אסיפת גורן ויקב בארץ ישראל, כמו שנאמר (דברים טז,יג) באספך מגרנך ומיקבך, לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהארצות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזיק בדק ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ושאר פגעים, לפיכך צוה לצאת מביתו החזק וישב בסוכות כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך, ויתן אל לבו כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו לעשותה מפסולת גורן ויקב, לזכר זה שאסף הפירות לאכול, והפסולת לסכך בתתו מטר בעתו, ויזכור שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת הש"י ולא יבטח באשר לו, עד כאן לשונו:

ובמסכת חולין פרק כל הבשר (קה, ב) הזכיר אביי כמה דברים באכילה שמביאים לידי סכנה^הגה"העיין שם בפרק ההוא דחשיב כמה ענינים שהם סכנות גדולות והעושים אותו דמו בראשו, הנפנה בין דקל לכותל דלא הוי בינייהו ארבע אמות, והעובר על מים שופכין כו':
ועוד שם הזהירו, ג' אין ממצעין ואין מתמצעין, הכלב והדקל והאשה. ויש אומרים, אף החזיר. ויש אומרים, אף הנחש. ואומר שם תקנה אם אירע כן, אומר רב פפא נפתח באל ונפסיק אל (במדבר כג, כב) אל מוציאם וגו', עד (שם כג) מה פעל אל. או נפתח בלא ונפסיק בלא, כמו (שם יט) לא איש אל וכו', עד (שם) ולא יקימנה. עוד שם כמה מיני צל שהם סכנות גדולות, עיין שם:
וכן תמצא כמה שמירות מהסכנה במסכת בבא קמא פרק הכונס עיין שם:. מים אחרונים לא יטול ע"ג קרקע. ואמר דאין הטעם בשביל זוהמא, אלא אף רוח רעה שורה. עוד אמר, הא דלא שקלי מידי מפתורא כי נקוט אינש כסיה בידיה, לאו משום שמא יארע דבר קלקלה בסעודה לבד, הוא אלא דקשה לרוח צרדה. וה"מ משקל ולא מהדר, אבל משקל ומהדר לית לן בה. עוד אמר, הא דכנשי נשוורא, לאו משום מנקרותא היא לבד, אלא משום דקשה לעניות. עוד אמר, השותה מאופיא, קשה לכרסם. מנפח ביה, קשה לרישא. מדחייה, קשה לעניותא. מאי תקנתם, לשקעיה שקועי. ושמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החביות כשהוא תוסס. אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי, זה האופיא הוא משקה. מכל מקום נכון ליזהר גם שם, כי חמירא סכנתא מאיסורא:

ובזה יתבאר מאמרם ז"ל (פס"ר מ, ג), מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף הקב"ה מדת הדין במדת הרחמים כו'. קשה מה דהוה הוה ומה לנו להזכיר מה שהיה ונתבטל. עוד קשה וכי ח"ו המלכה היה בדבר ח"ו, כי לא בן אדם ויתנחם (עי' במדבר כג, יט):