מוסר על במדבר כד:ו

וסוד זיווג האדם באשתו הוא סוד משפיע ומקבל, וכשאינו ראוי להוליד פוגם למעלה. וזהו טעם לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה, כי נפסק מקורו ונהר יחרב ויבש והגורם לזה עושה עון גדול. ובתרגום יונתן וירושלמי תמצא, כי לא יחבול רחיים הוא אזהרה למי שאסר חתן וכלה מתשמיש המטה, וגורמים להפסיד ולאבד ולהוציא שכבת זרע לבטלה, ומאבדים אותה הנפש שהיתה ראויה להיות נוצרת ולכנוס בטפה ההיא. וזהו כי נפש הוא חובל, כלומר נפש הוא משחית ומפסיד מלשון ואנכי בראתי משחית לחבל (שם נד, טז):

וקשה והא כתיב (במדבר כד, ו) כארזים עלי מים. ורש"י כתב וזה לשונו, והאי דכתיב כארזים עלי מים, שכינה היא דאמר. איהו אמר כארזים, כלומר שאין עומדין במקום מים. שכינה אמר, עלי מים. וכן כולהו מפרש באגדה כה"ג. כנחלים נטיו, הוא אמר כנחלים, פוסקים לפעמים. יצתה בת קול, נטיו. הוא אמר, כגנות. אמרה בת קול, עלי נהר. הוא אמר, כאהלים. יצתה בת קול אמר, נטע ה', עד כאן לשונו. אמת מה נהדר פירוש הזה, ומכח זה יתורץ גם הלשון שהביא רש"י בחומש, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. וקשה איפכא הוה ליה למימר, דמתחלה רצה לקלל ואחר כך בירך. אלא המשל קאי אברכותיו, דהברכות הן דבש ועוקץ. ברכם כארז וכוונתו כארז שרוח דרומית עוקרתו, וכן כולם:

וּבִפְרָט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהוּא מָקוֹם מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל, וּמְסֻגָּל הַבֵּית הַכְּנֶסֶת לְטַהֵר מַחְשְׁבוֹת לֵב הָאָדָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ וְגוֹ'". לְמָה נִמְשְׁלוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת? לִנְחָלִים. לוֹמַר לְךָ, מַה נַּחַל זֶה מֵבִיא אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, אַף בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת מְטַהֲרִין כו'. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְבּוֹדֵד בְּהִתְבּוֹדְדוּת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וִידַבֵּר בְּכָל לִבּוֹ לִפְנֵי יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת בָּרוּךְ הוּא, וְיִבְכֶּה בִּדְמָעוֹת, וְיִתְאַנַּח בְּכָל לִבּוֹ בְּשִׁבְרוֹן לֵב בְּזָכְרוֹ אֶת חֲטָאָיו וְחַטַּאת נְעוּרָיו, אֲשֶׁר לֵב הָאָדָם יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ מַה שֶּׁחָטָא וְקִלְקֵל בִּימֵי נְעוּרָיו, וְהַכֹּל רָשׁוּם וְחָקוּק לְמִשְׁמֶרֶת. אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, יִמָּחוּ פְּשָׁעָיו, וּמִטַּהֲרוֹת וּמִתְלַבְּנוֹת הַכְּתָמִים וְהַפְּגָמִים. וּבִמְקוֹם הַדִּין וְעֹנֶשׁ — שָׁם תַּעֲמֹד לוֹ יְשׁוּעָה וְהַצָּלָה, כַּאֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה בְּבוֹאוֹ לִפְנֵי כִּסְאוֹ יִתְבָּרַךְ לְדִין וְחֶשְׁבּוֹן בְּעֵת שֶׁיִּקְרְאוֹ לְמִשְׁפָּט, אֲשֶׁר יִגְזֹר עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פִּתְאֹם. עַל כֵּן יַעֲסֹק הָאָדָם בַּתְּפִלָּה, כִּי יוֹם זֶה בָּא פִּתְאֹם, כְּנֶשֶׁר יָעוּף, וַה' בְּרַחֲמָיו יְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ בְּעֵת פְּקֻדָּתוֹ כִּי יִפְקֹד עָלָיו, וְיָבוֹא מִשָּׁלוֹם אֶל שָׁלוֹם.