וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ׃
שני לוחות הברית
ועל דבר זה פירשו המאמר (ברכות לא, א), בהאי הלולא שאמרו לי' לשרי לן מר, אמר וי לן דמיתנין ואנן מה נימא בתריה, הי תורה והי מצות דמגינן. הכוונה, כי זה היה משורר שטעם הלולא הוא לקיים פריה ורביה שלא תאבד קיום המין. והם ענו בתריה שגם קיום באיש יש מצד הנפש כשמקיים תורה ומצות. אבל לעתיד לבוא יהיו הנשואין הגמורין כמו שכתוב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, אז הגוף והנפש שניהם יחדו יהיו קיימים בגוף ובנפש, ועתה בא הרושם לזה בדיני נחלות שנקראות משפט כמו שאמרו רז"ל (ב"ק קיג, ב), להודיע שעם היות שהנחש הקדמוני גרם החטא והמיתה ונפסקו ונפרדו הגופים, מכל מקום הנשאר במקומו משתלשל ממנו לירש זכות המת היותר קרוב הבא ממנו, כי קרבת הנפשות לא נפסקו מהם כי ענפי האילן הקרוב קרוב יונק יותר. ולהכי חקה משפט כתוב (במדבר כז, יא), ואיש כי ימות ובן אין לוהגה"הוקרוב לזה כתב בספר החינוך (מצוה ת) קרוב לפשוטו, וזה לשונו, נצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה. ואל תחשוב שאמר בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים. כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו, שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות. אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו, מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו ז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישיו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת (ב"ב קטו, ב) כלומר שזכות היורש כמוריש, כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני:
ומפני כן אמרו ז"ל (שם קכו, ב) שאם צוה ואמר המוריש אל ירשני בני, או בני פלוני לא ירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן, וכיוצא בענינים אלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שירש היורש מורישו. ואף על פי שאמר שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה, ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזירתו, כי הוא אמר ירש היורש ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא ירש. והיינו מתניתין דיש נוחלין (שם) האומר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכן האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימים (שם קל, א), עד כאן לשונו::
ומפני כן אמרו ז"ל (שם קכו, ב) שאם צוה ואמר המוריש אל ירשני בני, או בני פלוני לא ירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן, וכיוצא בענינים אלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שירש היורש מורישו. ואף על פי שאמר שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה, ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזירתו, כי הוא אמר ירש היורש ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא ירש. והיינו מתניתין דיש נוחלין (שם) האומר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכן האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימים (שם קל, א), עד כאן לשונו::