מוסר על במדבר כ:יב

וידוע כי כפי אשר תגדל מעלת האיש על חבירו כן יגדל עליו החטא וכל מה שהוא גדול במעלת התורה חומר עון חלול השם יוסיף עליו יותר מזולתו, שכן מצינו במשה רבינו אדון הנביאים כלם שנענש בעונש חמור על חטא הצור שעשאו בשוגג ונחשב לו למזיד והוא שתפש עליו הקב"ה ואמר (במדבר כ׳:י״ב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. וזהו דבר קהלת שאמר (קהלת א׳:י״ח) כי ברוב חכמה רוב כעס, כלו' כפי מה שתרבה חכמת האדם ומעלתו ירבה עליו כעס החטא. כמה קשה עון חילול השם שאין הפרש בין שוגג למזיד אלא הכל שוה אצל העונש ונפרעים ממנו מיד שכך שנו רז"ל אין מקיפין בחלול השם אחד שוגג וא' מזיד, כלו' שאין מאריכין עונשו ואין נעשין לו כחנוני המקיפו אלא מענישין אותו מיד שלא בהקפה מתוך חומר העון נעשה שוגג כמזיד. ודרשו רבותינו בפסיקתא (משלי ל׳:ז׳) שתים שאלתי מאתך מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על חילול השם שנא' (יחזקאל כ׳:ל״ט) ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלהיכ' איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם. בא וראה כמה גדול עון חלול השם שאף בשעה שהיו ישראל חייבין כליה במדת הדין הבטיחם הקב"ה שלא יכלה אותם מפני חילול השם, כלומר כדי שלא יתחלל שם שמים בעולם ועל זה אמר ישעיה בכאן (ישעיהו מ״ח:ט׳) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, יאמר אינכם ראויים לאריכות אף אבל אאריך אפי למען שמי ותהלתי אחטם לך כלומר למען תהלתי אסבול ריח מעשיך הרעים שהיית ראוי להכריתך עליהם אבל לא אכריתך, ומלת אחטם מלשון חוטם כמו שמריח ריח רע ועוצר בחוטמו שלא להריח כן פי' רש"י ז"ל. והפירוש הנכון אחטם לך כלומר למען תהלתי אכין לך החוטם להריח ריח הקרבנות שהרי בימי ישעיה היה בית המקדש בבנינו והוא מלשון הכתוב (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך. ויהיה זה בהפך ממה שנא' בשעת הכעס (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחוחכם ואע"פ שאינך כדאי אעשה כן למען שמי ולמען תהלתי. (ישעיהו מ״ח:י׳) הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני בשעבוד מלכיות. ורי"ש של בחרתיך במקום נו"ן כאלו אמר בחנתיך וכמוהו באיוב (איוב ט׳:י״ד) אבחרה דברי עמו שהוא כמו אבחנה. למעני למעני אעשה כפל הלשון הכונה בו כנגד שמי ותהלתי שהזכיר יאמר למען שמי ולמען תהלתי אעשה, כי איך יחל כלומר שמי איך יהיה מחולל בגוים, והודיענו הנביא בזה כמה קשה עון חילול השם שאף בשעה שישראל חייבין כליה וראוים להכריתם הבטיחם הקב"ה שלא יכריתם כדי שלא יתחלל שם שמים והוא כדרך שאמר יהושע (ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ותרגם יונתן למעני למעני לשמי בדיל מימרי.

והנה הנביאים כולם פה אחד היו מוכיחים לישראל במדת האמונה, ובפרשה אחת התחיל ירמיה ע"ה בענין הקרבנות וחתם במדת האמונה לפי שרצה להודיעם כי לא לרצון יהיו להם הקרבנות כיון שהאמונה נעדרת מהם. והוא שהתחיל בפרשה ואמר (ירמיהו ז׳:כ״א) עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כלומר שיוסיפו הקרבנות ההם על הזבחים שהם רגילים לאכול לעצמם ויאכלו בשר הרבה ובאר כי כל הכעס הזה בחסרון האמונה מהם וזהו שחתם הפרשה (שם) אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. וכן ישעיה הנביא ע"ה האשים ישראל במדת האמונה והוא שאמר (ישעיהו נ״ט:ד׳) אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שוא הרה עמל ודבר און. וכתיב אחריו (שם) ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארוגו האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה. תכף שהזכיר הנביא אין נשפט באמונה ובאר שהאמונה נעדרת מהם גילה לנו שהם תועים במחשבה ובמעשה והמשיל מחשבתם לביצי צפעוני כי כשיתבקע יצא מהם צפעוני ופתן כן מחשבותיהם הלא מהם יצא פרי רע ומר. וממשיל מעשיהם לקורי עכביש שאינה אלא מלאכת תהו ותכלית המלאכה ההיא אינה אלא להיות מסך בפני העכביש מפני הזבוב כדי שיאכלנו ויהיה נזון בו כן תכלית פעולת הרשעים בעוה"ז אינה אלא לאכול ולשתות ולשמוח והיא גם היא מלאכת תהו רק הדברים מוכרחים שלא יהיה האדם זולתם, וכתיב שם קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם כי כשם שמלאכת העכביש אינה באה לבגד ואין לה עמידה וקיום כן מעשה הרשעים לא יבאו לגמר מעשה ולא ימצא בהם תועלת כלל ולא יהיה להם קיום והעמדה. וכבר הזכיר ישעיה הנביא ע"ה בעצמו שכל התורה כלה מיוסדת על האמונה והוא שאמר (ישעיהו כ״ה:א׳) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, הזכיר עצות מרחוק על התורה שהיא נמשכת מן המקור הנעלם שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב, וביאר שהיא מיוסדת על אמונת אומן כי האמונה מכח אומן שהוא האמת, והרבה נסים נעשו לישראל שהם מיוסדים על יסוד האמונה שהרי ירידת המן היה מכח אמונה הוא שכתוב (שמות טו) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא והנסיון הזה לראות היעמדו על יסוד האמונה. וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהילים ע״ח:י״ח) וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם. ובאופן שהיו מחוסרי אמנה ולא האמינו הזכיר בהן הכתוב וירם תולעים ויבאש, וכן מי מרה שהיו מתוקים וחזרו מרים וכל זה נסיון לראות היעמדו על סוד האמונה. והוא שכתוב (שמות טו) ושם נסהו. וכן ברפידים בבקשת המים אמר להם משה (שמות י) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. והנה משה שהיה שלם במדת האמונה הזכיר בו הכתוב (שם) ויהי ידיו אמונה. ולפי שהיה דבק באמת הנקרא אומן ע"כ נקרא הוא אומן כדכתיב (במדבר י״א:י״ב) כאשר ישא האומן וכאשר חטא בצור תפש עליו בחסרון אמונה והזכיר בו הכתוב (במדבר כ׳:י״ב) יען לא האמנתם בי. ובמדרש (ישעיהו כ״ו:ב׳) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים אלו ישראל שעונין אמן. וכן דרשו בשבת פרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) א"ר שמעון כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרי' אמן וידוע כי מלת אמן מלשון אומן ולפי המדרש הזה בשביל המדה הזו של עניית אמן נקראו ישראל צדיקים שנא' ויבא גוי צדיק ולכן צריך אדם להזהר בתפלה ובברכות שיענה אחריהם אמן שהיא מלה נגזרת מלשון אמונה, וכל מי שעמדו אבותיו על הר סיני וקבלו התורה הנקראת אמונה והוא מזרעו של אברהם אבינו שהוא ראש האמונה דכתיב בו (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה' חייב הוא לכוין לבו ומחשבתו בעניית אמן לא שיזכיר שליח צבור הברכות והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו או שירבה דברים עם חבירו כאלו היה ברחובות קריה כמנהג קצת מן בני עמנו המקילין בדבר. כי זה עון פלילי שהרי העבד השומע שמברכין את רבו חייב הוא מדרך השכל שיענה אמן וכ"ש מי שמברך את האלהים אשר בידו נפש כל חי שיתחייב השומע לענות אמן אחר מי שמברך אותו וכ"ש שהוא ית' קובע לו מצוה בדבר זה ומצוה אותו שיברכנו והוא מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים ט) וברכת את ה' אלהיך וכן אמרו חכמי המצות חכמי האמת ישמעאל בני ברכני. וכבר העלו בגמ' בבא מציעא בסוף פ' המקבל (בבא מציעא דף קיד) כי הקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה כדכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה שכל הצדקות שלו אבל צריך ברכה מדכתיב וברכת את ה' אלהיך, וכשם שהוא ית' חפץ בברכה הוא הדין בעניית אמן שהוא לשון קיום הברכה. וכבר אמרו ז"ל בברכות בסוף אלו דברים (דף כג ב) רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר לו רבי נהוראי השמים כך הוא שהרי גוליארים מתגברים במלחמה וגבורים נוצחין כלומר ואח"כ באים גבורים ונוצחין את הגוליארין. וביאר הענין הזה כי המשיל יתרון העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלש כי הגבורה בסבת הכח ופירש בזה גדול כח העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלש כי הוא ממשיך כח ממקור הכחות כלן אשר משם יונק כח הגבורה ומשם כח כל מתגבר, ותן את לבך אלו מלך בשר ודם בצאת הקהל לקראתו מברכין אותו ועונין אמן בקול רם והיה שם אחד מן העומדים לפניו ולא ענה אמן ה"ז מבזה את המלך ומקצר בחק כבודו. ואם בעניית אמן למלך בשר ודם חושבין לעשות מצוה לפי שהוא סבת קיום הארץ וכענין שכתוב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ ואמרו רבותינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו ק"ו למלך העליון יתעלה אשר לב המלך בידו שנאמר (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד ה' ואין מלכותו וממשלתו כי אם ממנו ית' שהוא סבת הכל וראשית הכל, בזמן שבהמ"ק קיים היה שליח ציבור מזכיר את שם המפורש ככתבו וכל העם היו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועתה שאנחנו בגלות אין אנו מזכירין את השם אלא בכנוי ואנו עונין אמן אחר הזכרת השם והוא במעלת ברוך שם:

ומי שאין בו המדה זו, לא זו שאינו זוכה לזה שידונו אותו לכף זכות, אלא אף נלקה, כדאיתא במסכת שבת פרק הזורק (צז, א) אמר ריש לקיש כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שנאמר (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי וגו'. אמר לו הקב"ה, משה כבר ישראל הם מאמינים בני מאמינים. (הג"ה, כלומר כבר גלוי וידוע לפני שהם מאמינים, כי כן יהיה לעתיד (שמות יד, לא) ויאמינו בה' וגו'). מאמינים דכתיב ויאמינו בה'. בני מאמינים דכתיב (בראשית טו, ו) והאמין בה'. אבל אתה אין סופך להאמין, דכתיב (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי. ולקה דכתיב (שמות ד, ו) ויאמר לו ה' עוד הבא נא ידך וגו', עד כאן: