וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃
שמירת הלשון
וְכֵן בְּמֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל שֶׁאָמַר (במדבר ל"ב י"ד): "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" יָצָא מִמֶּנּוּ שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשֹׁם, שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בבא קמא ק"ט וירושלמי פרק הרואה פרק ט' חלכה ב'). וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ עַל שֶׁאָמַר (מלכים א' י"ט י'): "קַנֹּא קִנֵּאתִי וְגוֹ' כִּי עָזְבוּ בְרִיתֶךָ" וְגוֹ' נִסְתַּלֵּק בִּגְלַל זֶה מִן הַנְּבוּאָה, וְצִוָּהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשֹׁחַ אֱלִישָׁע תַּחְתָּיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (הובא בילקוט מלכים).
אורחות צדיקים
אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּעַס מִדָּה רָעָה מְאוֹד, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְצָת הָעִתִּים בְּמִדַּת הַכַּעַס. כְּגוֹן: לְיַסֵּר הָרְשָׁעִים, וּלְהָטִיל אֵימָה עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְלִזְרֹק מוֹרָאוֹ בַּתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁכּוֹעֵס עַל הָרְשָׁעִים, יִשְׁקֹל כַּעֲסוֹ. לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל רְאוּבֵן וְגָד ״תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים״ (במדבר לב יד) לְכָךְ בֶּן בְּנוֹ נַעֲשָׂה כֹּהֵן לַפְּסִילִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּשֵׁם שָׁמַיִם כָּעַס. הַכֹּל צָרִיךְ מִדָּה, בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁל אָדָם. וְיִרְאֶה אֵיךְ יַעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת, בֵּין בְּכַעְסוֹ בֵּין בְּשַׂחֲקוֹ.