וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּהֶ֖ם כָּל־בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה שְׁפָטִֽים׃
שני לוחות הברית
וז"ל תולעת יעקב. טעם ארבע כוסות. כבר כתבנו למעלה כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות, וכל מי שנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם. ומפני זה נתיירא יעקב אבינו ברדתו למצרים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה, הבטיחו שבכל מקום שגולין ישראל שכינה עמהם, וכשבא לפדות את עצמו פודה גם כן את ישראל. וזהו שאמר דוד ע"ה (שמ"ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו. וכשהגיע עת הגאולה, הוצרך הקב"ה לשבר הקליפות ההם כדי להוציא את ישראל לחירות, וזהו וה' הכה כל בכור (שמות יב, כט) ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג, ד). ולפיכך צוה הקב"ה למול את בני ישראל לצאת מתחת הערלה, וכשנבדלו מן הערלה מיד יצאו לחירות, כענין שכתוב (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ארבע לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצטוינו לשתות ארבע כוסות, ובהסיבה דרך חירות. והבן כי יין המשומר בענביו היה סבת גאולתן של ישראל ממצרים מתחת הערלה בעלת ארבע קליפות הנזכרת במרכבת יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל א, ד), ולפיכך ארבע כוסות של יין בלילי פסח ובכוס רביעית אנו גומרין את ההלל, לפי שאז אנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, עכ"ל.
שני לוחות הברית
ובזוהר (עי' ח"ב לט, ב) בענין (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות נתבאר, כי אמר הקב"ה לישראל קחו עבודה זרה שלהם בתפיסה ג' ימים, וביום רביעי הוציאוהו לדין לשחוט, ויראו המצריים היאך אתם תופסים אותו ודיינום ויהיה להם קשה מכל המכות שעבר עליהם. ואח"כ תדנוהו באש צלי ולא מבושל, כענין שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ולא מבושל, שלא יהיה כדבר הטמון ומכוסה ולא יהיה ריחו נודף, אלא יהיה צלי בפרהסיא וריחו נודף. ועוד על ראשו ועל כרעיו, שלא יאמרו שהוא חיה או דבר אחר, רק שיכירוהו שהוא עבודה זרה שלהם. גם לא יאכלו דרך תאוה, רק על השביעה דרך בזיון וקלון. גם עצם לא ישברו בו, שיראו עצמותיו מושלכין בשוק ולא יוכלו להצילו, ועל זה נאמר (עי' שמות יב, יב) ועשה בהם שפטים וגו', ולפי שמזלם היה טלה לכן היו עובדים לשה, ונתבאר עוד מזה בפרשת פנחס:
שני לוחות הברית
הענין, כשראו ישראל מצרים נוסע אחריהם ופירשו רז"ל (שמו"ר כא, ה) שהוא שר של מצרים, על כן מצרים ולא מצריים, אז נכנס ספק גדול בלבם, כי בעת הוכה כל בכור האמינו כי ה' בקרבם בעצמו ובכבודו יתברך לא ע"י מלאך, כי חשבו שהשר של מצרים שהוא הבכור הגדול מכל השרים הוכה ונעדר, ואז הקב"ה העדירו כי אין מי יכול לו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, וזה היה להם לאות כמו שכתוב בפרשת מסעי (במדבר לג, ד) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור, כי ראו שנקברו כל הבכורים למטה ואין אומה נופלת אלא מתחלה נופל שר שלה, בודאי נפל השר שלהם שהוא הבכור למעלה. אבל לפי האמת עדיין לא נפל ונעדר לגמרי, ומה שנאמר וה' הכה, אין פירושו הכה אותו מכת מות, רק הכה הכאה, אבל עדיין היה קיים עד טביעת ים סוף, ואע"פ שהכה והתחיל לנפול לא נפל לגמרי: