מוסר על בראשית ב:ז

יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳). ידוע כי החכמים הקדומים אשר דברו בענין הנפש וסודה ועשו בזה ספרים הרבה אין קץ נחלקו בה לשתי כתות. כת סוברת כי נפש האדם אחת ויש בה ג' כחות כח הבהמי וכח הצומח וכח המשכיל. ושלש כחות אלו נקראים נפש, וכת סוברת כי יש באדם שלש נפשות והן נפשות שונות כל אחת ואחת לעצמה. הנפש הבהמית לעצמה והצומחת לעצמה והשכלית לעצמה. הנפש הבהמית בה ישתתף האדם עם שאר בעלי נפש התנועה והן הבהמות והחיות והעופות, והיא הנפש המתאוה לאכול והכועסת והמבקשת שררה וכבוד ושאר תענוגי הגוף והיא הנקראת נפש ורוח שכתוב (דברים י״ב:כ׳) כי תאוה נפשך לאכול בשר וכתיב (קהלת ז׳:ט׳) כל רוחו יוציא כסיל וכתיב (משלי כט) אל תבהל ברוחך לכעוס, ומשכן הנפש בכבד. הנפש הצומחת בה ישתתף אדם עם האילנות והצמחים וענינה וכחה באה להגדיל ולהצמיח כל גוף ולהרחיבו ויש לה זמן לגידולה ואין משכנה במקום המיוחד עם הגוף. הנפש השכלית בה ישתתף עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי והם השכלים הנפרדים העליונים, ומשכן הנפש הזאת במוח והיא הנקראת נשמה שהיא יודעת את בוראה ומהללת אותו תמיד שנאמר (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה וכן כתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב (ישעיה נו) ונשמות אני עשיתי. הרי שהכתובים מיחסים הנשמה הזאת להקב"ה לפי שעיקר בריאתו של אדם אינו אלא בשבילה, ומצינו לרבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל מאמר אחד נוטה לדעת האומרים שהנפשות שונות, והוא מה שאמרו בסנהדרין פ' ארבע מיתות ב"ד (דף סה ב) רבה ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה משתעי ליה ולא מהדר א"ל דמן חבריא את תוב לעפרך, ביארו לנו בכאן כי רבה בחכמתו הגדולה שברא האדם ההוא בחכמת ספר יצירה מכח גלגול אותיות האלפ"א בית"א הטיל בו נפש התנועה אבל לא היה בו כח להטיל בו נפש השכלית שהדבור ממנה וזה יורה שהנפשות שונות, אמנם נראה כי דעת התורה הוא בנפש האדם שהיא נפש אחת שיש בה שלש כחות וכל כח וכח נקרא נפש. וידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית ובהתגברות הנפש השכלית. ועיקר התורה כלה ויסודה הוא שישבר אדם תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית. והעושה זאת ומגביר שכלו על תאותו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא הנקרא צדיק, וע"ז אמר שלמה בכאן יודע צדיק נפש בהמתו. לימדך הכתוב כי יקרא צדיק כל מי שמכניע נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו ומלת יודע מלשון (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע וכן (שופטים א) ויודע בהם את אנשי סכות, ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו רגע שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו. וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמית תשש והחומר מדלדל ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוין אל האמת ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות והוא יוה"כ לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב ויבא אדם מזה שישכח את השם וכענין שכתוב (הושע י״ג:ו׳) שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכיון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות אין ראוי שיתעסק אדם בדבר שיוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבוע את נפשו, ולכך נצטוינו בענוי הנפש ביום המקודש ההוא הוא שאמר הכתוב (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם. ובאה הקבלה לרבותינו ז"ל בעינוי זה שהוא עינוי של רעבון ממה שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך שאם לא כן הייתי אומר שהענוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד כגון טעינת הקורות והדברים הכבדים וזולתם כי זה בכלל ענוי הנפש כיון שאין הכתוב מבאר ממעת האכילה אלא שמזהיר על העינוי פעמים רבות ואומר (ויקרא ה) ועניתם את נפשותיכם (שם) תענו את נפשותיכם (שם) כי כל הנפש אשר לא תעונה ואין באחד מהם כתוב איסור האכילה בפירוש, אבל הקבלה לרבותינו ז"ל היא נר מאיר אל עבר פנינו שביארו לנו העינוי הזה ואמרו (יומא פ"ח דף עז) כתיב הכא ועניתם וכתיב התם ויענך וירעיבך מה התם עינוי דרעבון אף הכא נמי עינוי דרעבון, והועילו אותנו בגזירה שוה זו שאין להבין עינוי זה בטעינת הדברים הכבדים שאם כן היה לו לומר ועניתם את גופכם אבל עתה כשאמר ועניתם נפשותיכם הוא כולל עינוי הגוף והנפש, עינוי הגוף מן הרעבון כמו שבא בקבלה, ועינוי הנפש ממחשבות רעות כלומר שיענה נפשו מן המחשבות והרהורים כי הם קשים על נפש השכלית יותר מן העבירה עצמה:

ועוד יש לפרש אור זרוע לצדיק אור ממש וזהו רמז לאור הנברא ביום ראשון שדרשו ז"ל עליו וירא אלהים את האור כי טוב ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. וביאור לצדיק לנפש הצדיק שהנפשות נבראו ביום ראשון עם בריאת האור. שכן תמצא באיוב (לח) איזה הדרך ישכן אור וכתיב בתריה הידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים. יאמר הקב"ה לאיוב אם אתה יודע ומבין נתיבות הוית האור ידעת בודאי כי אז תולד כלומר כי מאז נולדת עמו ומיום ראשון של בריאת העולם אתה יכול לספר עניניו כי שם היית עמו, זה מספר ימיך רבים רמז לו כי הנפשות נבראו עם בריאת האור ביום א', והוא שייסד הפייט הלוי ז"ל תכן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. ולפי שהאור והנפש נבראים ביום ראשון קיימים ונצחיים לעד תמצא שייחד אותם הכתוב במעשה בראשית בלשון ויהי מה שלא תמצא כן בשאר הנמצאים אלא שאומר ויהי כן בלתי שיחזור הדבר הנברא בעצמו והוא אמרו (בראשית א׳:ג׳) ויהי אור (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה לרמוז כי נפש הצדיק קיימת נצחית כאור עצמו וכי נפש הצדיק זוכה ומעותדת למעלתו, ורז"ל משלו בזה משל אמרו למה הדבר דומה למלך שהיה לו מנה יפה אמר זו היא לבני הה"ד אור זרוע לצדיק. ומה שאמר זרוע להפלגת השכר הגדול ושפע התענוג הנפלא המתרבה לנפש הצדיק כענין הזריעה שאדם מוציא ממדה אחת כמה מדות כן נפש הצדיק זוכה של כל מצוה ומצוה לכמה מיני תענוגים לעוה"ב, ועוד אפשר לומר שהזכיר לשון זריעה לפי שכל זריעה שבארץ המקרים שולטים עליה כגון השדפון והברד וכיוצא בזה, ובא לומר שהזריעה הזאת עליונית היא לא תפול תחת המקרה הוא שאמר שלמה במקום אחר (משלי י״א:י״ח) וזורע צדקה שכר אמת, כלומר שאר הזריעות הדבר תלוי בספק אם יבאו לידי קצירה לפי שאפשר שילקו בשדפון והזורע לא ימצא מה לקצור בעת הקציר אבל הזורע צדקה אין קצירתה תלויה בספק כי שכרה קיים לעוה"ב, וזהו שכר אמת כלומר שכר אמיתי קיים ובא שֶכֶר ושָכָר בלשון שָפָל ושֶפֶל (קהל' י) ועשירים בשפל ישבו (שם יב) בשפל קול הטחנה:

ובויקרא רבה חזקיה אמר תרתי בר קפרא אמר אמר תלת. חזקיה אמר תרתי גדול הוא השלום שבכל המצות כתיב כי תראה כי תפגע כי יקרא אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ברם הכא (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו במקומך ורדפהו במקום אחר. גדול הוא השלום שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת כיון שבאו כלם להר סיני נעשו שם חנייה אחת הה"ד (שמות י״ט:ב׳) ויחן שם ישראל נגד ההר אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן להם תורה. בר קפרא אמר ג'. אמר גדול הוא השלום שדברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה שנא' (בראשית י״ח:י״ג) ואדוני זקן וכתיב ואני זקנתי. ד"א גדול הוא השלום שדברו הנביאים דברי הבאי כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו הה"ד (שופטים י״ג:ג׳) הנה נא את עקרה ולא ילדת אבל למנוח לא אמר כן אלא (שם) מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מכל מקום סממנין היא צריכה, ד"א גדול הוא השלום מה אם העליונים שאין בהם לא קנאה ולא שנאה ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום שנא' עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהן כל אלו על אחת כמה וכמה. תני רבי ישמעאל גדול הוא השלום שהשם הנכתב בקדושה הוא נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. ר' מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתות הות תמן חדא איתתא יתיבא ושמעא ליה בבי מדרשיה והיתה ממתנת עד דיחסיל מאי דדריש אזלת לביתה אשכחת בוצינא טפי אמר לה בעלה אן הוית אמרה ליה אנא יתיבא ושמעה דרוש אמר לה בכן וכן לית את עלית להכא עד דתיזיל ותירוק באנפי דרושא, יתבין שבתא קדמיתא תנינא ותליתא אמרין לה מגוראתה כדו אתון צהיבין אימי אנן עיילן עמך לדרושא כיון דחמא יתהון רבי מאיר צפה ברוח הקידש אמר להו אית מינייכו אתתא דחכימא למילחש עינא אמרין לה מגיראתא כדו את אזלת ירקת באנפא ומשתריא לבעליך כיון דיתבא קמיה אבדילת מיניה אמרי ליה לית אנא חכימא למילחש עינא אמר לה רוקי באנפאי שבע זמנין. אמר לה זילי אמרי לבעליך את אמרת חדא זימנא אנא רקית שבעה זמנין, אמרו לו תלמידיו רבינו כך מבזין את התורה לא הוה לך למימר לחד מינן למילחש לך אמר להו דיו למאיר שיהא שוה לקונו דתני רבי ישמעאל גדול הוא השלום שהשם הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. א"ר שמעון בן חלפתא גדול הוא השלום שכשברא הקב"ה עולמו עשה שלום בין העליונים והתחתונים ביום ראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים הה"ד בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ביום שני ברא מן העליונים שנאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים. ביום ג' ברא מן התחתונים שנא' (שם) יקוו המים. ביום ד' מן העליונים (שם) יהי מארת. ביום ה' מן התחתונים (שם) ישרצו המים. בששי בא לבראת אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים על התחתונים בריה אחת אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריה אחת מה עשה בראו מן העליונים והתחתונים הה"ד (שם ב) וייצר ה' אלהים את האדם וגו'. ע"כ במדרש ויקרא בענין קרבן שלמים: