מוסר על בראשית ד:ו

הָעִקָּר הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר – לִהְיוֹת הָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו: לְאַרְבָּעָה פָּנִים. הָאֶחָד. כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵרָה. אֲבָל יַבִּיט לִגְדֻלַּת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ. וְהַשֵּׁנִי. כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת. וְאוּלַי תִּהְיֶה זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֶן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַּם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עֹנֶשׁ כָּל פַּעַם. וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מֵחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפֶּה וְחָלוּשׁ. וְכַאֲשֶׁר יִכְפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עֲבוֹת חֲזָקָה. וְהַשְּׁלִישִׁי. כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵרָה נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. וְיִפְרֹק עֻלָּהּ מֵעָלָיו. וְלֹא יִשְׁתַּמֵּר מִמֶּנָּה. וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל. וְכוֹפְרִים לְדָבָר אֶחָד. וְהָרְבִיעִי. כִּי אִם נִצְּחוֹ הַיֵּצֶר בְּדָבָר קָטָן. יְנַצְּחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְנֶאֱמַר (בראשית ד':ו'-ז') הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְגוֹ'. פֵּרוּשׁוֹ – לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב מַעֲשֶׂיךָ וְתָשׁוּב אֵלַי שְׂאֵת. פֵּרוּשׁוֹ – תִּשָּׂא פָּנֶיךָ. מִלְּשׁוֹן (איוב י"א:ט"ו) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם. וְיֵשׁ לְפָרְשׁוֹ מִלְּשׁוֹן סְלִיחָה. וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאִם לֹא תָּשׁוּב מֵאֲשֶׁר חָטָאתָ. לֹא הֶעָוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ לְבַדּוֹ יָלִין אִתְּךָ. כִּי הַיֵּצֶר רוֹבֵץ לַפֶּתַח לְהַחֲטִיא אוֹתְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. וְנוֹצֵחַ אוֹתְךָ תָּמִיד אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִצַּח אוֹתְךָ וְיָקֹשׁ לְךָ. וְגַם נִלְכַּדְתָּ וְלֹא שַׁבְתָּ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. לְהַדִּיחֲךָ. וְאוֹרֵב לְךָ בְּכָל עֵת. וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. אִם תִּרְצֶה לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו. עַל כֵּן תֵּעָנֵשׁ עַל הַחֵטְא אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיְּכֹלֶת לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרְךָ.

הָעִקָּר הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר – לִהְיוֹת הָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו: לְאַרְבָּעָה פָּנִים. הָאֶחָד. כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵרָה. אֲבָל יַבִּיט לִגְדֻלַּת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ. וְהַשֵּׁנִי. כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת. וְאוּלַי תִּהְיֶה זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֶן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַּם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עֹנֶשׁ כָּל פַּעַם. וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מֵחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפֶּה וְחָלוּשׁ. וְכַאֲשֶׁר יִכְפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עֲבוֹת חֲזָקָה. וְהַשְּׁלִישִׁי. כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵרָה נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. וְיִפְרֹק עֻלָּהּ מֵעָלָיו. וְלֹא יִשְׁתַּמֵּר מִמֶּנָּה. וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל. וְכוֹפְרִים לְדָבָר אֶחָד. וְהָרְבִיעִי. כִּי אִם נִצְּחוֹ הַיֵּצֶר בְּדָבָר קָטָן. יְנַצְּחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְנֶאֱמַר (בראשית ד':ו'-ז') הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְגוֹ'. פֵּרוּשׁוֹ – לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלֹא אִם תֵּיטִיב מַעֲשֶׂיךָ וְתָשׁוּב אֵלַי שְׂאֵת. פֵּרוּשׁוֹ – תִּשָּׂא פָּנֶיךָ. מִלְּשׁוֹן (איוב י"א:ט"ו) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם. וְיֵשׁ לְפָרְשׁוֹ מִלְּשׁוֹן סְלִיחָה. וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאִם לֹא תָּשׁוּב מֵאֲשֶׁר חָטָאתָ. לֹא הֶעָוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ לְבַדּוֹ יָלִין אִתְּךָ. כִּי הַיֵּצֶר רוֹבֵץ לַפֶּתַח לְהַחֲטִיא אוֹתְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. וְנוֹצֵחַ אוֹתְךָ תָּמִיד אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִצַּח אוֹתְךָ וְיָקֹשׁ לְךָ. וְגַם נִלְכַּדְתָּ וְלֹא שַׁבְתָּ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. לְהַדִּיחֲךָ. וְאוֹרֵב לְךָ בְּכָל עֵת. וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. אִם תִּרְצֶה לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו. עַל כֵּן תֵּעָנֵשׁ עַל הַחֵטְא אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיְּכֹלֶת לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרְךָ.

ועתה אפרש, אם [תיטיב] שאת (בראשית ד, ז), קאי אשלפניו, יתפרש הכי. למה חרה לך וגו' (שם ו), כי קין שהיה מלא זוהמא קינא דמסאבותא מצד הנחש כדאיתא בזוהר, ונתלבש מאוד בכתנות עור, אמר לו הקב"ה, אם תטיב שאת, אז אדרבה יהיה לך התנשאות גדול ויהיה לך יתרון אור מכח החושך שתגביר עליו כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואם שאת אינו מחובר למעלה, הכי פירושו, הלא יש לך הבחירה אם אתה רוצה תטיב כתנות אור, תטיב מלשון (במדבר ל, ז) בהטיבו את הנרות, ותרא אותו כי טוב (שמות ב, ב), נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), את האור כי טוב (בראשית א, ד). ואם לא, שאת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' (ויקרא יג, ב), ואז ההבנה הבחירה מצדך עור או אור, אבל אור עדיף מעור, הנה אין הכרע ועל כן כתבה התורה כן כדי שנפרש שני הפירושים כי שניהם אמת בערך בני עליה הגוברים על כתנות אור קודם שחטא, אבל בערך שאר בני אדם היה יותר טוב שהיה נשאר אדם בכתנות אור, כי האחריות של הקילקול גדול במאוד באדם באם יתוקן או לא. ואף אם מתקן, יש חילוק בין תיקון לתיקון, כמו שמצינו חילוק בתשובה בין מאהבה ובין מיראה (יומא פו, ב), וכל זה בא בארוכה לעיל בהקדמה הנ"ל: