מוסר על בראשית ט:ז

ואתם פרו ורבו (בראשית ט, ז). זה המקרא למצוה נכתב, ונכפלה מצוה זאת כי באתה ג"כ בפרשת בראשית בפסוק (שם א, כח) ויאמר [להם] אלהים פרו ורבו. והנה המצות עשה דפרו ורבו הכתובה בפרשת בראשית שנינו משנה שלימה במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (סה, ב), האיש מצווה על פריה ורביה, ולא האשה. ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר (בראשית שם) ויברך אותם. וטעמא דת"ק מפרש בגמרא דיליף מוכבשה דכתיב בהאי קרא דפריה ורביה, כבשה חסר כתיב, איש דרכו לכבוש כו', הרי לדברי שניהם ויאמר להם אלהים פרו ורבו דאדם למצוה נאמר. ואע"ג דבריש כתובות (ה, א) בברייתא דבר קפרא איתא, הואיל ונאמר בו ברכה לאדם כו', א"כ לכאורה משמע דמפרש הקרא דאדם ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו לברכה אתא ולא למצוה, כמו קרא דדגים שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו, דעל כרחך לא אתא אלא לברכה:

פנימיות הסוד, מצוה זו היא סוד מעשה בראשית. ואקדים בתחילה הנאמר בה בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, ב), תני רבי אליעזר אומר, כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה ( שם ז) ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנאמר (שם ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. ת"ר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו), מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל ב' אלפים ושתי רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, נמצא שזה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, עד כאן. הרי ג' דברים, אחד כאלו שופך דמים. ב' ממעט הדמות. ג' גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ולעיל מיניה איתא שם (סג, א), אמר ר' אליעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. דע כי דברי ר' אליעזר בסודם הוא כלל. וג' עניינים הנ"ל הם פרטיים הנמשכים מהכלל, על כן אבאר מקודם דברי ר"א:

בראשית יש בה מצות עשה אחת והיא מצות פריה ורביה, שנאמר (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. והוכפלה המצוה הזאת בפרשת נח (שם ט, ז). ובפרשת נח נאריך בזה בעזרת הש"י: