מוסר על בראשית יב:י

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ (לך לך י"ב, י'). כתב הרמב"ן, "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא".

ועל ענין הנ"ל שהלך אברם ממולדתו ומבית אביו שהם חכמות חיצונית כדפירש בזוהר (עי' רעיא מהימנא ח"ג רטז, ב), ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה), מחוצה לארץ. אמר (שם יב, ו) ויעבור אברם בארץ, פירש רש"י, נכנס לתוכה. כי כן הוא באמת נכנס לפנימותה. והנה כתוב אח"כ (שם י) וירד אברהם מצרימה וכו', ואח"כ כתוב (שם יג, א) ויעל אברם כו'. כתיב (ישעיה מה, ז) יתרון אור מחושך, כי לא נודע היתרונות של אור אלא מכח חושך, כי אם לא היה חושך לא היה האור ניכר, על כן ירד אברם למצרים, כי מצרים היתה מרכבת המשנה כמו שרמזו רבותינו ז"ל (עי' כתובות קיב, א) מצרים שניה לארץ ישראל, ובחן אברהם שם חכמתא המרובה. אח"כ ויעל משם, וכל עליותיו היו לדרום ואמרו רז"ל (ב"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, ונכנס בארץ בחכמה אמיתית השגה אלהיות הדבקה בו, ואז ראה והבין יתרון האור:

ובפסוק ויהי רעב בארץ (בראשית יב, י) כתב וזה לשונו, אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הצרות והבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקדוש ברוך הוא נקם נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, ורמז עליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א, כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאוד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פירשוהו בב"ר (מ, ח), רבי פנחס בשם רבי אושעיה, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך בארץ, ובישראל כתיב (בראשית מה, ו) כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ, עד כאן לשונו: