מוסר על בראשית יד:כא

חובת הסייגים
א. מסופר בתורה שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, הציע לפניו מלך סדום: "תן לי את הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד). ואמנם לפי ההלכה ולפי נוהגי העולם הגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים המנצחים והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה, ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו והציע לפניו, כאמור, שיקח אותו לעצמו (ראה לעיל במאמר "עומק הדין").

אמרו חז"ל (חולין פט): "קשה גזל הנאכל שאפלו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו. שנאמר: 'בלעדי רק אשר אכלו הנערים'". והרי מופלא הדבר. אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמשה, ועל פי ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם, ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד), אלא שאברהם ויתר להם והכריז: "הרימותי ידי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל" (שם) מצד לפנים משורת הדין, והיתה בזה מדת חסידות רבה, עד שאמרו חז"ל: "בשכר שאמר אברהם אבינו, אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין" (חולין פט). ואם כן, איפוא, היאך קראו לזה שאכלו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו?

וְהִנֵּה אֶכְתֹּב לְךָ מַאֲמָר אֶחָד מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת לֵךָ לְךָ, הַשַּׁיָּךְ לְעִנְיָן זֶה. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדוֹם אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ': בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מֵהַגּוּף שֶׁל צַדִּיק וְעוֹבֶרֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְרוֹצֶה לִקְרֹא שָׁם אֶל ה' בְּקוֹל תְּפִלָּה כִּי גָּדוֹל כֹּחָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁעַל יְדֵי תְּפִלָּה יִנָּתֵן לָהֶם רְשׁוּת לְהוֹצִיא רְשָׁעִים בְּחָזְקָה מִגֵּיהִנָּם — אֲזַי עוֹמֵד שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁהוּא נִקְרָא מֶלֶךְ סְדוֹם, עוֹמֵד לְנֶגֶד נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, שֶׁנִּקְרֵאת א"ב ר"ם, שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל עַל זֹאת, כִּי אִם כֵּן מַה הוּא אֱמוּנָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁנּוֹטְלִים מִיָּדוֹ מַה שֶּׁכְּבָר נִמְסַר אֶצְלוֹ? וְאוֹמֵר הַמֶּלֶךְ סְדוֹם, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם אֶל הַצַּדִּיק: הִנֵּה אַתָּה צַדִּיק, מַה לְּךָ לְהוֹצִיא אוֹתָן הָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לְקוֹל הוֹרִים וּמוֹרִים וְהֵעֵזּוּ פְּנֵיהֶם לְנֶגֶד תַּלְמִידֵי חֲכָמִים?! עַל כֵּן הֵם שֶׁלִּי, רְשָׁעִים הֵם וְיֹאבְדוּ! אָכֵן אַף כְּשֶׁחָטְאוּ הַרְבֵּה, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל הוֹרִים וּמוֹרִים וְקִבְּלוּ דִּבְרֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אַף שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה כְּלָל, נִקְרָאִים רְכוּשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁמַּחֲזִירָן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְמוּטָב. אוֹתָן הָרְשָׁעִים קַח לְךָ מִגֵּיהִנָּם, וּרְאוּיִין הֵם לָצֵאת עַל יְדֵי תְּפִלָּתָן.