מוסר על בראשית יז:טו

אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות. תאנא הוסיפו לו שנים ועשרים שנה. הוי וצדקה תציל ממות. וגרסינן בבבא בתרא ר' חייא רמי כתיב (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתוב אחד אומר לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. שתי צדקות אלו למה. אחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואחת שמצילתו ממיתה משונה. כתי' הכא (משלי יא, ד) לא יועיל הון ביום עברה, וכתי' התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. (איזו שמצילתו מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה), ואיזו שמצילתו ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. כמו שאפרש לקמן בע"ה. כתוב אחד אומר וצדקה תציל ממות, וכתוב אחד אומר מי גבר יחיה ולא יראה מות. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אמור מעתה מי גבר יחיה ולא יראה מות, זו מיתה כדרך כל הארץ, וצדקה תציל ממות זו מיתה משונה. פירוש אין אדם בעולם שינצל מן המות, אבל בצדקה מאריכין ימיו וניצול ממיתה משונה. וגרסינן בואלה שמות רבה צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. ר' יאשיה הגדול אומר צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. כשם שההרים כובשים את התהום שלא יעלה ויציף העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו עושי הצדקות מן העולם. אבל כל הפוסק צדקה על עצמו ואינו נותנה לוקה בגופו, דכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. אל תאמר בצבור שאתה נותן ואינך נותן. אל תאמר לפני המלאך זה החזן שיאמר לך תן מה שפסקת ואת אומר לו שגגה היא ולא ידעתי מה שאמרתי. למה יקצוף האלהים על קולך. על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת לו ליתן ואינך נותן. ד"א על אותו הקול שהתפלל עליך החזן ובירך אותך על שפסקת צדקה וענו הכל אמן, וחבל את מעשה ידיך מעט מצות שבידך. וגרסינן בפירקא קמא דמס' ראש השנה. א"ר יצחק ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם. ואלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה. צדקה דכתי' (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. צעקה דכתי' (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שנוי השם דכתי' (בראשית יז, טו) ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, והדר וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שינוי מעשה דכתי' (יונה ג, י) וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם וכו'. ויש אומרים אף שנוי מקום, שנא' ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, והדר ואעשך לגוי גדול.

מה שכבר אמרנו^*ענין נחמד על סמיכות פרשת שופטים לפרשת לא תזבח לי"י אלהיך וגו' והוא ע"ד ב' מדרשים רבה. בענין מקרא לא תזבח לי"י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום מה שייכות לו לענין משפטים זה יתבאר ע"ד מ"ר פרשת שופטים (ה, ו), אמר ר' אחא שש מעלות היו לכסא של שלמה. מניין שנאמר (מלכים א, י, יט) שש מעלות לכסא ובפרשה זו כתובים ו' דברים בלא תעשה. ואלו הן לא תטה משפט. ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד. ולא תטע לך אשירה. ולא תקים לך מצבה ולא תזבח לי"י וגו' הרי ששה והיה הכרוז עומד לפני כסאו. כשעולה מעלה הראשונה היה כורז לא תטה משפט. מעלה שנייה לא תכיר פנים. שלישי לא תקח שוחד. רביעי לא תטע לך אשירה. חמישית לא תקים לך מצבה. ששית לא תזבח ובמ"ר פרשת נשא (יב, יז) המדרש בסגנון אחר ויקריבו שש עגלות צב כנגד ו' ימי בראשית וכו' אמר רב הונא שש כנגד שש מצות שנצטוה המלך אלו הן לו ירבה לו נשים. ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לא תטה משפט. ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד. ושש מעלות לכסא עלה על מעלה הראשונה הכרוז יוצא לא ירבה לו נשים מעלה שנייה כרוז יוצא לא ירבה לו סוסים. מעלה שלישי וכסף וזהב לא ירבה רביעי לא תטה משפט. חמישי לא תכיר פנים. ששי לא תקח שחד. ויש להתבונן באלו מדרשים השנויים שבהם בפרשת נשא העמיד אלו שש מעלות ומונה מצות המלך וסימנם נס"ך "נשים "סוסים "כסף וזהב. והשמיט אלו ג' לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה ולא תזבח. ובפרשת שופטים השמיט המדרש מצות המלך נס"ך ותפס אלו ג' לא תטע וגו'. הלא יש להבין ולהשכיל למה זה ועל מה זה. ונ"ל לתרץ שאלו ב' מדרשים עולים לסגנון א' ואין חלוק ביניהם רק מה שסתם מדרש זה גילה האחר ומה שסתם מדרש זה גילה המדרש שלפניו ומא"ח ומא"ח ול"פ. ושניהם לדבר א' נתכוונו לתרץ קושיא חזקה למה לא נעשה לכסא ט' מעלות כדי להכריז לפניו אלו ו' לאוין הנזכרים בפרשת שופטים. ועוד ג' מצות המלך שסימנם נס"ך. ואקדים לפניך תחלה כלל אחד אשר על זה יהיה הפשט נכון ונשען וזה הוא. ידוע שאלו ג' מצות של מלך שסימנם נס"ך נרמזים באלו ג' ציווים לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד. כי הטעם של לא ירבה לו נשים הוא כדי שלא יסור לבבו ממצות י"י וכענין שנאמר בשלמה כי נשיו הטו לבבו (מ"א יא, ד), וא"כ יש ללמוד מזה שאסור להטות דרכיו מדרכי י"י א"כ ממילא אסור ג"כ להטות משפט והוא דומה בדומה ממש וענין לא ירבה לו כסף וזהב שייך לציווי לא תקח שוחד. כי באם חפץ הדיין להרבות לו כסף וזהב בודאי מרוב חמוד ממון יקח שוחד וענין לא ירבה לו סוסים הוא כנגד לא תכיר פנים והוא ע"ד הגמרא דפסחים (קיג, ב) ו' דברים נאמרו בסוס ישן קמעה אף הורג בעליו ורוחו גסה עליו כו' א"כ שייך מצוה זו של לא ירבה לו סוסים לציווי לא תכיר פנים התלויה בגאוה. לפי מה שהובא בספרי והוא בילקוט (דברים רמז תתב) לא תכיר פנים לומר זה עשיר וזה ענו וכבר ידעת מארז"ל בסוטה (ה, א) בשר ודם גבוה משגיח על גבוה ואינו משגיח על השפל אבל הקב"ה הוא גבוה על כל הגבוהים ואוהב את דכא וכו' וזה הוא מאזהרת הדיינים ממדותיהן שצריכים להיות בהם דהיינו ענוה. ומכח שהדיין צריך להיות עניו אמר לא תכיר פנים לומר זהו עשיר וזהו עני אם כן אלו ב' עניינים לא ירבה לו סוסים ולא תכיר פנים שייכים להדדי ממש כי אסור למלך להרבות לו סוסים למען לא ירום לבבו. גם הדיין אל יהיה גס רוח רק עניו אם כן אלו ג' מצות המלך נס"ך מישך שייכי לא תטה ולא תקח שוחד ולא תכיר. ומ"ה המדרש בפרשת נשא רוצה להודיע שמצות המלך נס"ך שייכים לאלו ג' מצות לא תטה לא תקח לא תכיר לכן מזכיר בהדיא דיני המלך נס"ך ואח"כ אלו ג' לאוין כי הם שייכים להדדי ולעולם גם הוא סובר כדעת המ"ר פרשת שופטים שכרוז יצא על ו' לאוין הנאמרים בפרשת שופטים וסובר שתעשה הכרזות היו על ו' מעלות בכללן כי בכלל לא תטה היה גם הכרוז של נשי' ובכלל לא תכיר היה הכרוז לא ירבה סוסים ובכלל לא תקח שוחד היה הכרוז שלנשי' ובכלל לא תכיר היה הכרוז לא ירבה סוסים ובכלל לא תקח שוחד היה הכרוז וכסף וזהב לא ירבה. ומה שהשמיט בפרשת שופטים המדרש שסימני' נס"ך מגלה מדרש זה. ולעול' הכרוז יצא על אלו ו' לאוין על שש מעלות רק מצות נס"ך נכלל בהם במעלות ראשונות ומה שהזכיר בפרשת שופטים שעל מעלה הראשונה יצא הכרוז לא תטה ועל השנייי' לא תקח ועל השלישי לא תכיר ובפרשת נשא מזכיר שכרוז של נס"ך יצא על אלו ג' מעלות לסגנון א' עולין כי באמת הכרוז של ג' נאוין יצא על ג' מעלות הראשונים ונכלל בהכרזה זו ג' מצות של מל"ך נס"ך ועל אלו ג' מעלות האחרות יצא הכרוז של אלו ג' לאוין לא תטע לך תקים לא תזבח. ואין להקשות לפירושי שגם המדרש פרשת נשא סובר כמדרש פרשת שופטים בענין ו' הכרזות רק אלו מצות של מלך היו נכללין בהכרז' ג' מצות הראשונים והלא בפ' שופטים מזכיר לא תטה משפט על המעלה הראשונה והוא מזכיר לא תטה משפט על המעלה הרביעי. י"ל שבא גם להורות לנו שאלו ג' לאוין לא תטה לא תקח שוחד לא תכיר שהזכיר המדרש במעלה ד' ה' ו' הן דומה בדומה לאלו ג' לאוין לא תטע לא תקים לך מזבח. שמזכיר במדרש שופטים שכרוז יצא עליהם על מעלה ד' ה' ו' כי ידוע מה שהאריך הטור והרמב"ם כמ"ש לעיל במה דסמך לא תטע לך אשרה ולא תקים לך מצבה לאזהרת המשפטים אמר בגמרא כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מקים מצבה ובמקום ת"ח כאלו נוטה אשרה וכתב הסמ"ג בהדיא מי שמעמיד דיין שאינו הגון כאלו הוא הכיר פנים במשפט וכן הגאון מהר"ר יואל בספרו (ב"ח) העתיק לשון הסמ"ג א"כ אלו ג' אזהרות של לא תטע ולא תקים ולא תזבח נכללים באלו ג' אזהרות לא תטה ולא תקח ולא תכיר כדפירשתי לעיל באריכות בעמוד זה א"כ מה שמזכיר שעל שמעלה הרביעי יצא הכרוז לא תטה משפט אין לפרש שהכרוז לא תטה משפט עצמו נכרוז על מעלה הרביעי רק הנמשך מלא תטה משפט לך והוא לא תטע לך אשרה וכן האחרים בנדון הזה א"כ אלו ב' מדרשים עולים לסגנון אחד המדרש בפרשת נשא סובר ג"כ שאלו ו' לאוין היו נכרזין על ו' מעלות לכסא רק באלו שלשה לאוין הראשונים לא תטה לא תקח לא תכיר נכללין בהם ג' מצות של מלך נס"ך כי הן דומין ממש להדדי. ובאלו ג' מעלות האחרות יצא הכרוז על אלו ג' אזהרותש לא תטע לא תקים לא תזבח רק הוא מזכיר אלו ג' לאוין על ג' מעלות האחרות ד' ה' ו' להורות לנו החדוש דגמרא שכל מי שממנה דיין המכיר משפט כאלו נוטע אשרה וכו' ואין להקשות למה לא עשה ט' מעלות בכסא ולהכריז על כל מעלה כרוז בפ"ע כי אפשר יכול להיות שאלו ו' מעלות הן כנגד ו' י"ב כדאיתא במדרש (במדב"ר יב, יז) ואין להקשות למה לא עשה ז' מעלות שהלא ז' י"ב הן עם השבת כמו שמסיק שם במ"ר פרשת נשא ו' מעלות כנגד ו' רקיעים והקשה המדרש והלא יש ז' רקיעים ומשני הרקיע השביעי שייך להקב"ה ואין מן הראוי לדמות מעלה של כסא לרקיע של הקב"ה אמנם כשמדמה ו' מעלות לי"ב קשה למה לא עשה ז' מעלות נגד ז' י"ב^*טעם נכון למה עשה שהמע"ה ו' מעלות לכסא ולא יותר. וי"ל דמש"ה עשה ו' מעלות כנגד ו' י"ב להורות לנו מארז"ל (שבת י, א) כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ומש"ה עשה ו' מעלות לכסא מאחר שאין דנין בשבת ואין הדיין שותף להקב"ה אלא בו' ימים אז נוכל לומר שעשה דווקא ו' מעלות ולא יותר נגד שתא סדרי משנה ורמז לכסא משפט להורות מה שפירש"י בפרשת יתרו (שמות יח, יד) מן הבוקר עד הערב אפשר כו' תורתו מתי נעשית אלא כל הדן דין אמת שעה א' כאלו עוסק בתורה כל היום ולכן עשה ו' מעלות נגד ששה סדרי משנה להורות בשעה שהוא דן דין אמת כאלו עוסק בתורה כל היום ולטעם זה לא קשה למה לא עשה ז' מעלות והואיל ואתא לידן מ"ר פרשת נשא בענין (במדב"ר יב, יז) שש עגלות צב אימא ביה מילתא^*מעשה רב על דמרש פרשת נשא למה הביאו הנישיאם שש עגלות צב ולא יותר ואגב יתורץ פסוקים בפרשה זו. איתא במדרש שם שש עגלות צב וכו' נגד שש מעלות שבכסא נגד ו' רקיעים ו' י"ב ואביא פסוק א' פרשת נשא (במדבר ז, ב) ויקריבו הנשיאים קרבנם שש עגלות צב לפני י"י וגו' וק' מה הוא הענין שמזכיר ויקריבו לפני י"י כי רש"י פירש בפרשת ויקרא (א, ג) לפני י"י וסמך אין סמיכה אלא בעזרה והמעשה של עגלת צב במשכן היה כמ"ש אח"כ ויקריבו אותם לפני המשכן א"כ מה מורה אלו ב' לשונות לפני י"י ולפני המשכן. וע"ק שאמר קח מאתם קח אותם הל"ל. ונ"ל כי מסיק שם במ"ר שש עגלות צב נגד ששת י"ב. וידוע מה שפירש"י שלא קבל אותם משה עד שנאמר לו מפי הגבורה שיקבל אותם וק' למה היה משה מסופק מלקבל אותם עד שנאמר לו מפי המקום והלא ראויה היה לדבק הבית ולמה זה ועל מה זה הוצרך לשאלת הגבורה על ככה אלא הענין הוא ע"ד מ"ר שש עגלות צב נגד ו' רקיעים ולא ז' הם. אמר רבי אבין הן דמלכא שרי טימוקים פי' מתנות כהונה בשם הערוך היכן ששורה המלך טימוקין מכבוד כסא המלך ואינו מן המנין וזה היה הענין של שש עגלות צב יתבאר הכל על נכון ויקריבו שש עגלות צב ויקריבו לפני י"י כלומר שלא הביאו צב שביעי מפני כבוד הש"י ב"ה וב"ש כי הוא יושב ברקיע השביעי וזהו ויקריבו לפני י"י ר"ל עד הרגיע שהוא לפני י"י ר"ל עד הרקיע הו' ונגד הרקיע הז' לא רצו להקריב מפני כבוד ה' השוכן שם ברקיע השביעי. והלשון לפני ה' הוא כאלו אומר מפני כבוד י"י והנה משה רבינו ע"ה הבין בדעתו שהביאו שש עגלות צב כנגד ו' ימי בראשית לכן לא רצה לקבל בלי רשות המקום ב"ה מכח שמחוסר יום אחד משבעת ימי בראשית הוא יום השביעי קודש הוא לי"י. והיה נחשב כאלו נעשה פירוד בין הימים. ומרע"ה חישב יום השבת מעולה כמ"ש הטור בא"ח (סימן רפא) גבי ישמח משה במתנת חלקו זה יום השבת מש"ה נאמר לו מפי המקום קח מאתם והיו לעבוד עבודת אוהל מועד וא"כ רמז לו המקום שתכלית העגלות הן לעבוד עבודה בהם לשאת הקרשים והיריעות א"כ מוכח שיפה עשו הנשיאים שלא הביאו כ"א ו' עגלות כי עיקר תכלית' הוא לעבוד עבודה יום השבת קודש הוא יום מרגוע ומנוחה מכל מלאכה ובאם הביאו ז' עגלות היה הדבר הפכיים כי העגלות הם לעבוד עבודה ויום השבת הוא מנוחה בלא עבודה לכן לא הביאו עגלה נגד יום השבת כי זה הוא שני חלקי' סותר העגל' היה לעשות בו עבודה והשבת הוא יום מנוחה. ומה שאמר קח מאתם ולא אמר קח אותם יובן ע"ד כמו שמסיק שם במדרש עד היכן היו קיימים אלו עגלות צב ר' יודן בשם רבי שמואל בר נחמן ור' נחוניא בשם בר קפרא עד שבגלגל שוורים זבחו וגו'. עד תני בשם רבי מאיר עד עכשיו הן העגלות והפרות קיימים ולא הומתו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו והלא דברים ק"ו ומה אם העגלות שנדבקו באוה"ת ניתן להם הוויה עד שיהיו קיימים לעולם. ישראל שהם דבוקים בהקב"ה עאכ"ו שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וזהו כה"פ קח מאתם ר"ל בשבילם להראותם שילמדו הק"ו מהעגלות והפרות שהם קיימים לעולם מכ"ש שהם בעצמם יהיו נצחי וגם לזה רמז הפסוק ויקריבו לפני ה' ר"ל שהתקרבותם הוא לפני ה' ממש שהם דבוקים בי"י לכן יהיה להם השארות נצחי לעלם עלמיא ובענין מצות המלך הנזכרים ע"ג מעלות הכסא אשר למלך שלמה^*ענין רחוב ועמוק על המ"ר שיו"ד שבירבה עלתה למרום לפני הקב"ה וכו' ותמצא כמה עניינים גדולים ונוראים וכל משכיל וחכם יבין וישכיל. אבאר מדרש א' ברכה פרשת מצורע (ויק"ר יט, ב), ד"א מה תורה אינה יכולה להלמד משלמה ע"י שביקש לעקור דבר א' מה"ת עלה קטיגור ומה קטיגוריא ריב"ל אמר יו"ד של ירבה קטרג'. תני רבי שמעון ספר משנה תורה עלה ונשחטת לפני הקב"ה אמרה רבש"ע עקרני שלמה ועשה פלסתר שכל דייתיקי שבה או ג' דברים בטלה כולה בטלה. והרי שלמה ביקש לעקור יו"ד ממני כתיב (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים והרבה לו. לא ירבה לו סוסים והרבה לו כו' אמר הקב"ה צא לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד ממך איני מבטל. רבי הונא בשם רבי אחא יו"ד שנטל הקב"ה משרי חלקה לשנים חציו לאברהם וחציו לשרה. אמר רבי יהושע ב"ק יו"ד של שרה נשתטח' לפני הקב"ה אמרה רבש"ע עקרתני משמה של הצדקת א"ל הקב"ה צא לשעבר היית בשמה של נקיבה ובסופה של תיבה אבל עכשיו הריני נותנך בשמו של זכר ובראש התיבה הדא הוא דכתיב ויקרא להושע ב"נ יהושע. ויש עוד מדרש בפרשת וארא (ריש פ"ו) והוא בקצת שינוי לשון וארא אל אברהם הה"ר (קהלת ב, יב) ופניתי לבי לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחר המלך שכבר עשהו הפ' זה נאמר על שלמה ועל משה על שלמה כשנתן הקב"ה מצות לישראל ונתן למלך מקצת מצות לא ירבה לו נשים וכו'. ואמר למה לא ירבה בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולא יסור לבבי כו' אמרו רבותינו באותה שעה עלתה יו"ד שבירכ' ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה הרי שלמה עומד ומבטל אותי כו' אמר להם הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו והיו מבוטלין וקוצה ממך איני מבטל. ומנין שביטל אות מן התורה וחזר לתורה שנאמר (בראשית יז, טו) ולא מקרא שמה שרי כי שרה שמה כו' ועליו אמר שלמה אותה הדעת והסכלות היה בי למה כי מי שיבוא אחר המלך שכבר עשהו מי הוא שיהיה ראוי להרהר אחר מדותיו כו' על משה נאמר שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותו פרעה להלוך ישראל וכו' והוא הרהר ואמר למה הרעיתה כו' ע"כ. באלו שני מדרשים יש לדקדק במה שאמר המקרא נאמר על שלמה ועל משה מהראוי להקדים משה לפני שלמה כי היה מוקדם בזמן ובמעלה. ועוד קשה מ"ש במדרש מנין שביטל אות מן התורה וחזר וכו' מה ענין ושייכות לגלות זה פה שהקב"ה נטל האות והחזיר האות. גם לא יצדק לשון עשהו על הדבור הנאמר בגבורה. ועוד קשה למה קטרגה יו"ד שבירבה יותר מכל התיבה של ירבה ולמה לא קטרג מלת לא שכתוב גבי לא ירבה. ועוד קשה המאי פליגי מר סבר היו"ד בשרי נחלק לשני ההי"ן אחד לאברהם ואחד לשרה ומר סבר שאות היו"ד נתנה ליהושע וביותר יש להפליא מה היה התשובה ליו"ד תחלה היית בסופה של תיבה ועכשיו בראשה של תיבה הלא אין מוקדם ומאוחר בתורה ובפרט שמעשה של שרה מוקדמת בתורה ממעשה דיהושע בשלמא החילוק בין שם נקיבה ושם זכר ניחא אך ע"ז יש לתמוה. והנה הבעל חן טוב בפרשת וארא הקשה קצת קושיות הללו במדרש זה ונותן תירוץ על הענין מנין שנטל אות וחזר וכן על מה שעלה היו"ד שבירכה דוקא וקטרגה ותירץ ואמר ואפשר לומר שאמר שלמה לי ארבה ולבי לא יסיר א"כ עקר היו"ד של ירבה ונתנה במקום האל"ף של לא. והאלף שבלא עקרה ונתנה בתחלת תיבת ירבה במקום היו"ד לכן נתרעמה היו"ד ולא האל"ף שהאל"ף היתה בסוף התיבה ועלתה למעלה להיות ראש התיבה אבל יו"ד בירבה ירדה ממעלתה שהיתה בתחלת התיבה ונתנה שלמה בסוף התיבה באמרו לי ארבה הרי החלוף שתיהן היו"ד נתנה בסוף התיבה והאל"ף נתנה בראש התיבה ארבה. וז"ש ומנין שביטל אות מן התורה וחזר לתורה וכו' לכן נתרעמה היו"ד שהיא למודה לעשות כן שנעקרה משרי לשרה כו' עכ"ל. אבל יש ע' פנים לתורה לבאר ולתרץ הקושיות והמעיין יבחר. והנה אפרש תחלה וסופה של המאמר מה שהקשיתי במאי פליגי דמר סבר שיו"ד נחלקה כו' ומר סבר שיו"ד נעקרה משרי ליהושע. הענין ידוע כי האריכו המקובלים לספור אותיות השם ב"ה כפשוטו ד' אותיות יהו"ה ובמלואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרי אותיותיו עשרה על שם עשרה עשרה הכף בשקל הקודש ולפעמים מונין במילוי דמלואה מספר אותיותיו כ"ח וזהו סוד (במדבר יג, יז) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר האריך בזה ש"ב הגאון מוהר"ר שעפט"ל. ידוע ענין המילואין הוא לפי מעשה התחתונים באם עושים הרבה מצות אזי מתמלא השם ב"ה להשפיע שפע טובה ומלוי דמלואה מורה על ריבוי שפע של רחמים ובענין זה נ"ל דלא פליגי המדרשים כי היו"ד הנגלית מה שכתובה בתורה בהדיא מאן דאמר ס"ל שנחלק לשני ההי"ן אחת לאברהם ואחת לשרה. ויו"ד במילואה הוא ו"ד כמספר וכחשבון יו"ד עצמית זו נתנה ליהושע ושניהם צדקו יחדיו. ואתי שפיר שמסיק במדרש שיו"ד משרי נשתטחה לפני הקב"ה ר"ל נשתטחה בד' אותיותיה דהיינו מ"ד עם מלואה גם המדרש רומז זה שכותב בפירוש אותו היו"ד במלואה וטענה בפני הקב"ה ואמרה רבש"ע בשעה שהחלקה יו"ד הנגלית ונתתה החציה לאברהם והחצי לשרה החרשתי. אמנם יו"ד שנעלמה מה שהוא במלואה דהיינו ו"ד ג"כ יו"ד עקרתני משמה של אותה צדקת. ובאה לה התשובה מתחלה היית בסופה של תיבה ועכשיו נתתי לך בראש התיבה אין הפשט בסופה של תיבה של שרי ובתחלת התיבה של יהושע כי אין מוקדם ומאוחר בתורה רק הפשט על יו"ד הנעלמה המרומזה במלואה ויו"ד המלואה לא נכתבה בתורה רק הנגלית כתובה בתורה והמילוי ניכרת במבטא שפתים ואמר מתחלה היית בסופה של תיבה כי בסוף התיבה הוא המלואה כי לא נזכר בהדיא בתורה הנעלם ועכשיו הוראתיך מן המילוי ליו"ד נגלית בתורה של הושע שנקרא יהושע וגם זה מדוקדק בפרשת וארא מזכיר המדרש עלה יו"ד בירכה ונשתטחת דהיינו שהיתה משתטחת בפני קונה בעבור ששלמה עומד ומבטל אותה מכל וכל ובא לה התשובה אפילו יו"ד ממך לא יהיה בטילת דהיינו אפילו יו"ד הנעלמה ובזה יתורץ ענין מה שעלה היו"ד בירבה ולא כל התיבה של ירבה וכן מלת לא לא עלתה והכי פירושו והיו"ד טענה מתחלה עקר היו"ד והעמיד ה' במקומו לקרות הרבה התורה על הרבה רבויי כדפירש"י גבי הרבה ארבה זרעך וזה עשה בתחלה כדי שיהיה לו פתחון פה על זה לומר שלמד זה מהקב"ה שגם הוא עשה כן עקר היו"ד משרה והעמיד ה' תחתיה שיהיה נקראת הרבה. ואח"כ טענה היו"ד בירבה כלומר באמת העמיד אות אחר תחתי אך אח"כ גסה רוחו וביקש לבטל אותי מכל וכל. ואקדים לך מה שכתב הפרדס בתמונת אותיות איך לכתבן ואמר אות האל"ף כלולה מג' אותיות יו"ד למעלה יו"ד למטה וי"ו ובאמצע מספר כ"ו כחושבן שם של הויה ב"ה וב"ש. וזהו צורתה א וטענה היו"ד שעקר ממש היו"דין מן האל"ף ולא השאיר רק אות הוי"ו כדי שיהיה נקראת במקום לא ירבה לו הרבה כאומר שיש לו היתר להרבה וצעקתה עלתה למרום ואמרה רבש"ע בתחלה הערים שהעע"ה ובטל יו"ד מירבה והעמיד ה' במקומה ובאלף במלת לא ביטל היו"דין מאל"ף כדי שלא ישאר רק וי"ו ויהיה נקראת לו הרבה. וזהו שדייק המדרש פרשת מצורע את כתבת לא והרבה לו. הלשון קצת מגומגם הל"ל וביטל אותי ועבר על עבירה אלא הוא הדבר אשר דברנו שבמלת והרב"ה ל"ו מרמז המדרש מ' שביטל ועש' מן ירב' הרב' ומן לא לו כדי לקרות לו הרבה. ומשום זה מצא המדרש מקום לגלות לן לפי שטענה שהעמיד ה' במקום יו"ד ומנין שהיה כן לכן אמר המדרש ואמר שלקח יו"ד משרי וכתב ה' במקומה. ויובן בזה שפיר לשון מדרש רבה פרשת וארא (ריש פ"ו) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מי האדם שיבוא אחר המלך שכבר עשהו והקשיתי מלת עשהו לא יפול על אמירת הקב"ה ויובן אגב זה למה העמיד המדרש שלמה קודם משה שהיה מוקדם ממנו בזמן ובמעלה אלא הענין היה אף שמשה רבינו ע"ה לא יפה עשה שהרהר אחר כבוד קונו מכל מקום לא היה ראוי לעונש כ"כ כי לא היה לו ממי ללמוד משא"כ שלמה היה לו ללמוד ממשה וזהו שאמר מי שיבוא אחר המלך זהו משה שכתוב בו (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך אשר כבר עשאהו ולא לקח ראיה ממנו. והשתא אתי שפיר שעלה יו"ד מירבה למרום כי שאר אותיות מירבה לא ביקש לבטל רק להוסיף ה' במקום יו"ד וכן מלת לא לא ביקש לבטל הלמ"ד רק היודי"ן מאל"ף לכן באמת ובצדק עלתה צעקתה של היו"ד שבירבה ויתורצו כל הקושיות והמשכיל יבין וימצא דרך אחת בהפלא ופלא^*ענין נחמד מחמיו הגאון מוהר"ר משה חריף זצלה"ה על פרשת המלך. ועל טוב יזכר שם חמי מ"ו הגאון הגדול מהר"ר משה חריף זצ"ל מה ששמעתי ממנו בילדותי כשהייתי אצלו בביתו הגם באותו זמן הייתי רך בשנים כבן טו"ב ולא שמתי לבבי לקבל ממנו פשטים רק נתתי לבי לתור בחכמה סוגיות דשמעתתא ושארי דרכים דרכי לימודי הישיבה אך זה לי לזכרון דברים ברמז ולא על האמתות הדבריים כהוויתן וכמשמעותן יהיה מה שיהיה אם הוספתי מה אזי מיני ומיניה תסתיים שמעתתא. כי קשה איזה דקדוקים בפרשת שופטים ובפרשת מלך כתיב (דברים יז, יד) והיה כי תבוא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך וגו' וקשה מה מורה הלשון ואשימה בקצרה הוה ליה למימר והיה בבואך אל הארץ שום תשים עליך מלך. ועוד קשה מה הוא הכפל מקרב אחיך תשים עלילך מלך מוד לעול הל"ל גבי שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עוד קשה מקרב אחיך אשר לא אחיך הוא מורה ריבוי האחוה. ועוד קשה גבי אזהרת נשים מזכיר טעמו בצדו ולא יסור לבבו וכן בסוסים נותן טעם ולא ישוב מצרימה וגבי ריבוי כסף לא הזכיר שום טעם בצדו שלא ירום לבבו רק בסוף הפרשה אחר שהזהירו על משנה תורה כתיב ולא ירום לבבו וע"ק כי ראוי להשים לב על מלת משנה תורה שני תורות הוה ליה למימר. והמדרשים דרשו מה שדרשו ואותן מפרשים שפירשו שיקרא רק משנה תורה זה דרך דרש ולא דרך פשט. ונראה ע"ד כי קורא הדורות מראש כי ידוע שהמלוכה שייך דוקא לדוד הבא משבט יהודה כמבואר בזוהר פרשת וילך (רפד א), וז"ל תא חזי שאול מלכא נטל מלכו אמאי בגין דעד לא מטי זמניה דדוד להאי דהא מלכו ודא הוי לדוד ואתא שאול ונטיל ליה כיון דמטי זמניה דדוד להאי דהא מלכו כדין אתער צדק מלכותא דלעילא וכניש ליה לשאול בחוביה ואחדתי מקמיה דדוד ואתא דוד ונטיל דיליה כו' ע"ש ולפי הזוהר זה תשים עיניך מה שהאריך א"א מ"ו בפרשת וישב ופרשת מקץ ממש רוח ה' דבר בו שום תשים עיניך עליו. והנה בעת שאמרו ישראל תנה לנו מלך עדיין לא היה זמניה דדוד ונתמנה להם מלך לפי שעה הבא מזרע בנימין כענין ואתן להם מלך באפי ואקם אותו בעברתי. ועפ"ז יובן המקרא שפיר מאחר שעיקר המלוכה שייך דוקא לדוד ולזרעו וידוע מאמר רבותינו ז"ל (יומא כב, ב) אין ממנין שררה על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה מאחריו כדי שלא יזוח דעתו עליו. ומ"ה מסיק בגמרא שלא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי משא"כ על דוד המלך אמרו מרות המואבית הוא כידוע. ויתבאר על נכון הפרשה מתחילה גילה הקב"ה עתידות שהם ישאלו מלך ובזמן אותו השאלה עדיין לא הגיע זמנו של מלכות בית דוד. ועל פי הפצרתם מינה להם מלך. ולכן אמר שפיר ואמרת אשימה עלי מלך ר"ל שהם יאמרו אשימה עלי מלך קודם שיגיע הזמן של המלך האמתי אשר לו המלוכה ואפילו הכי צוה להם שום תשים עליך מלך יהיה מי שיהיה ובכל זאת אימתו תהא עליך מה שאין כן לכבוד המלך האמתי אשר לו יאתה המלוכה באמת עשה בבא חדשה ואמר מקרב אחיך רמז על מלכות יהודה שנאמר עליו יודוך אחיך אי עיקר ציווי אי בפרטים תשים עליך מלך וזה היה הציווי באמת. ולכן לא מזכיר שום טעם תוכחה גבי כסף וזהב לא ירבה רק אחר שהזהירו וכתב לו משנה תורה כי במשנה תורה כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וזהו קצת ביוש למלכי בית דוד הגם שאין הדין כן רק עמוני ולא עמונית כו' מ"מ מפני ליצני הדור יש קצת פתחון פה ועל ידי זה יתבייש ולא ירום לבבו. ועל כן מניתי אותו המלך למלוך כדי שלא ירום לבבו ולא יזוח דעתו עליו ויזכור תמיד מה שכתוב במשנה התורה ובזה יאריך ימים על ממלכתו ולא נתקטע מלכותו^*טעם לשבח למה נענש אחאב על שלקח כרמו של נבות הלא מלך היה. ובזה יהיה מיושב למה נענש אחאב על שלקח כרמו של נבות והלא הותר לו בפרשת המלך כי יש לפרש שמה שאמר בפרשת המלך שהותר למלכים זה הוא למלכי בית דוד ולא למלכים אחרים כמו שמצינו שנחלק כבוד למלכי בית דוד לענין ישיבה בעזרה שמותר להם ולא לשארי מלכים. ולפי זה יתבאר הפלוגתא בגמרא פרק כ"ג (סנהדרין כ, ב) אמר רב יודא אמר שמואל כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. רב אמר לא נאמרה פרשת מלך אלא כדי לאיים עליהם שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך כתנאי רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו רבי יודא אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם רבי נהוראי אומר לא נאמרה פר' זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך ופירש"י פרשת מלך בספר שמואל (א' ח, יא) בניכם ובנותיכם יקרח וגו' לאיים אליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ועל לא נאמרה בדברי רבי נהוראי פירש"י לא נאמרה פרשה זו שום תשים עליך מלך אלא כדי לאיים שגלוי לפניו שעתיד יתרעמו לומר גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עתידים אתם לומר כן. והנה קשה לישנא דכל האמור בפרשת המלך כל הכתוב בפרשת מלך הוה ליה למימר למה תליא הענין באמירה ולא בכתיבה. ועוד קשה רבי יודע דאמר לשון לא נאמרה קאי על תנא קמא אפרשת המלך המוזכר בשמואל ואמר עליו לא נאמרה כמחשבותיך אדרבה אסור אכן על רבי נהוראי קשה למה אמר בלשון שלילה לא נאמרה והוא קאי על פרשת שופטים הוה ליה לעשות מימרא חדשה. ועוד הקשו המפרשים איך חידש שמואל אזהרת מלך מלבו מה שלא נאמר לו מפי הגבורה. ותרצו שמואל פירש המקרא של שום תשים מה היא המורא מלכות ע"כ יראה דיש ג' מחלוקת בדבר. ת"ק ס"ל כל המלכים מותרים מה שכתיב בפרשת מלך הן מלכי בית דוד הן שארי מלכים מלכי ישראל. ולמ"ד ב' לא הותר רק למלכי בית דוד כי הוא עצם המלוכה ומלכי ישראל אסור לעשות. ומ"ד הג' ס"ל שאסור לכל המלכים הן מלכי בית דוד או שארי מלכים רק לאיים עליהם והוא ע"ד התוספות שכתבו שמה תימא למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו קרקע ויש שם הרבה תרוצים ובסופו כתבו ועי"ל לא נאמרה פרשת מלך רק על מי שנמלך על יהודה וישראל ומאת הקב"ה ואחאב לא מלך על יהודה וכו' ע"ש. וזה מבואר כי ת"ק ס"ל שמותר גם למלכי ישראל וזהו לשון כל האמור בפרשת המלך האמור דייקא בזמן שאמירה היה מפרשת מלך זה היה בימי שאול כי עדיין לא הוי זמניה של דוד ולא היה בעת ההיא שכתב ספר שמואל כמו שכתב רש"י על מכתב חזקיה ובשעת אמירה פרשת מלך היה לפני מלוך מלך שאול שאף למלכי ישראל מותר מכל האמור בפרשת מלך ומ"ה דייק בלישניה לא נאמרה בשעת אמירה לא היה היתר רק כדי לאיים עליהם אך למלכי בית דוד מותר. ומ"ה עשה בבא חדשה למלכי בית דוד בפרשת שופטים ואמר מקרב אחיך תשים עליך מלך לידע ולהודיע שהוא מלך באמת ולו המלוכה לעשות כל הנכתב בפרשת מלך ולא לשארי מלכים ולכן מביא רישא דקרא שום תשים עליך כי רישא דקרא איירי ממלכות שאול כדפי' וזהו היה לאיים אבל למלכי בית דוד מותר לעשות. משא"כ רבי נהוראי דפליג ואמר שכולן אסורים לעשות ועל כולן לא נאמר אלא כדי לאיים ז"ש בפרשה ואמרת אשימה עלי מלך לא יש בו שום מצוה רק מגלה עתידות ולא הותר בהם שום מלך רק כדי לאיים. ונמצא כולם פליגי בפירוש הפסוק ואמרת אשימה עלי מלך תנא קמא ס"ל גבי כל המלכים כתיב שום תשים ובשעה שאמר שמואל פרשה זו היה לפני מלוך מלך שאול ומותרים לכל המלכים לעשות. ואידך ס"ל דוקא למלך דוד שעשה בבא שנייה להודיע שלא הותר אלא למלכי דוד ולא לאחרים ואידך ס"ל שפסוק ואמרת ואשימה רק מגלה עתידות ולא שום מצוה ואסור לכל המלכים. ובזה יתורצו כל הספיקות ואף שלא נאמרו הדברים כהויתן מפי הגאון מ"ו חמי זצ"ל רק הוספתי נופך משלי מכל מקום על טוב יזכר שמו. עד כאן דברנו מענין דין שלמטה ומעתה נדבר מענין דין של מעלה:

והנה להבינך דבר זה, אקדים מה שנתבאר בזוהר (ח"א ס, א), כשרצה אברהם אבינו לשחוט את יצחק, פרחה נשמתו והוחזר לו אח"כ רוח הקודש ממרום^הגה"הוזהו ענין שאמר המלאך בשליחות הקב"ה שוב אשוב, ב' השבות, אחת ללידה, והשניה לחיות החדש אחר העקידה:
ובזה יהיה על נכון מה שאמרו והנה בן לשרה אשתך, דקשה למה פרט יותר שרה מאברהם. ועוד אשתך למה לי, הלא כבר אמרו איה שרה אשתך. על דרך הפשט נוכל לומר כי היו מבשרים על ב' כתות ליצני הדור שיסכר פי דוברי שקר. כת אחת שהיו אומרים לא נולד בן לשרה רק אסופי מן השוק נטלה, וזה נתבטל כשנתקיים (בראשית כא, ז) היניקה בנים שרה, כמו שפירש רש"י שם. כת שניה שהוציאה דיבה ואמרו מאבימלך נתעברה שרה, וזה נתבטל במה שהיה קלסתר פנים דומה לאביו, וזה שדייק ואמר אשתך, כלומר ולא אשת אבימלך, כל זה יעידון ויגידון כל באי עולם, כך דרך הפשט:
אבל לענינינו הרמז על יצחק שבא משני קדושות, ולא תאמר על דרך למשפחותם לבית אבותם כי אשתו כגופו והיו לבשר אחד, רק הוא בן לשרה כמו שהוא בן לאברהם. וזהו ענין קריאת שם שרה, שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה (בראשית יז, טו). ביאור הענין מצאתי, כי לפעמים נמצא אשה שהיא חשובה מאוד אבל אין החשיבות מצד עצמה רק מצד בעלה, כמו מלכה חשיבותה שנשאת למלך, ועל דרך (ע"ז לט, א) אשת חבר כחבר. אבל שרה היה לה חשיבות גדול מצד עצמה, כי נביאה גדולה היתה. בלא החשיבות שהיה לה מצד אברהם שהוא בעלה, היה לה חשיבות גדול מצד עצמה. וזהו שאמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, כלומר היא שרי שלי, כי מצדי היא שוררת, רק תקרא שמה שרה, מצד עצמה היא שרה. הרי בא יצחק משני קדושות, אחד מצד אברהם וזה החיות הראשון של יצחק, אברהם הוליד את יצחק ואז יצחק בן אברהם, ומקדושת שרה בא לו החיות השני לאחר עקידה, והנה בן לשרה. ומה שאמר אשתך רומז על הלידה הראשונה, אז בקדושה זו היא כגופו ואברהם הוליד את יצחק, אבל לאחר העקידה והנה בן לשרה. ולפי סדר ענין זה היה לו להקדים לומר והנה לאשתך שרה בן. אלא לפי שבענין יצחק היה אברהם טפל לשרה בנבואה, כמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה, וכן החיות של יצחק לאחר העקידה היה יותר בקדושה ובמעלה ממה שחי קודם, על כן הקדים וכתב והנה בן לשרה אשתך. וזהו שוב אשוב שתי השבות:
והואיל וזה הפסוק (בראשית יח, י) שוב אשוב בא לידי, אומר בו עוד דבר כי כמה פנים לתורה, אף שאותו דבר לא יהיה מענין שלנו, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים. ומתחלה אבאר פסוק (שם יב) ותצחק שרה בקרבה כו', כי יש לתמוה, צדקת ונביאה גדולה כזו איך תצחק על דברי נבואה. עוד קשה, למה לא צחקה בהגעת הנבואה (שם יז, יט) אבל שרה אשתך כו'. (שם טז) וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן. כי אין סברא לומר שאברהם לא הגיד לה זו הנבואה, וחס ושלום לומר כן. עוד יש כמה דקדוקי לשונות, מה זה (שם יח, יג) האף אמנם אלד אז הלא לא היו דברים אלו בעולם, כי לא מצינו שדברה שרה כן. או איך אמר הקב"ה שאמרה שרה (שם) ואני זקנתי, והיא אמרה (שם יב) ואדוני זקן, ורז"ל אמרו (ב"מ פז, א) שינה מפני שלום, וכי כל כך הוא רע מה שדברה ואדוני זקן שישנה הקב"ה לגמרי היפך מה שדברה. עוד קשה, מה זה הפלפול (בראשית שם טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, את מי כחשה, וכי לא ידעה שהנבואה בא לאברהם להודיע שצחקה. גם דוחק מה שכתב רש"י בענין אלו (שם טו) שני כי יראה כי צחקת, שאינם משמשים בשימוש אחד בשוה:
הענין, חס ושלום לא צחקה שרה על ענין הבטחת הנבואה שיהיה לה בן, רק צחקה על ענין אחר שלא הבינה הדבר והוא זה, כי הנס שיעשה הקב"ה עמהם לעת זקנתם אם ישארו הם בטבע הזקנה כמו שהם ועל כל זאת יעשה הקב"ה עמהם נפלאות ועץ יבש יוציא פרי, או יהיה הנס קרוב לטבע, דהיינו שיברא בהם הקב"ה טבע חדשה שיחזרו לנערותם, ואחר כך יולידו בטבע. והנה ראתה שרה דברים סותרים לפי שכלה על כן צחקה. וזה שראתה שרה שברא בה הקב"ה חדשות שיהיה לה אורח כנשים, וגם חזרה לנערותה שהיה לה עידון בשר, וזהו שאמרה (בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה שפירושו עידון בשר ועידון וסת הנדה, וזה היה לה אחר זקנתה שברא לה הקב"ה טבע חדשה טבע הנערות, ואז תלד בטבע. ואחר כך היתה מסתכלת בקרבה שנשארה כקדמת דנא, וגם השדים נשארו צמוקות, וזה מורה שאין הקב"ה רוצה לברוא לה טבע חדשה רק תשאר כמות שהיא ותלד בנס מפורסם. על זה ותצחק שרה בקרבה, היתה מסתכלת בקרבה כמו שכתב רש"י, וזה מורה שלא תשנה הזקנות. ואחר כך ראתה אחרי בלותי היתה לי עדנה, וזה מורה שהקב"ה עושה לי טבע חדשה שאף שבלותי שאני זקנה אחזור לנערותי. ואם חפץ הקב"ה בזה להיות על פי הטבע, ואדוני זקן, ואמר בב"ר (מח, כ) ר' יודא אמר, טוחן ולא פולט, פירוש נזקק לה ואינו מוציא שכבת זרע. ואפשר היה שהענין שלא היה יורה כחץ, וחשבה אולי לא ידע אברהם בעצמו שאינו יורה כחץ, כדאיתא במסכת יבמות (סה, א) איהי קים לה בגויה ביורה כחץ איהו לא קים ליה, וחשבה שלא יתפלל אברהם על זה כי אולי לא ידע, וקב"ה אינו עושה לצדיק אלא לאחר שיתפלל, כי מתאוה הקב"ה לתפילת הצדיק, ואם כן אתעבר ממנו בדרך נס אף שאינו יורה כחץ, והדרא קושיא לדוכתא. ולפי האמת כבר התפלל אברהם אבינו בדרך רמז שאמר (בראשית טו, ג) הן לי לא נתת זרע, ובעת הצורך חזר אברהם לנערות. אמר הקב"ה לאברהם, למה זה צחקה שרה, שענין הצחוק שלה פירושו האף אמנם אלד, כלומר אני רואה שאלד באמת, כלומר בטבע מאחר שהיה לי עדנה, ומה זה שנשארתי זקנה בענין מעים ושדים. והנה מאמר הקב"ה שאמרה שרה ואני זקנתי כן הוא האמת שאמרה שרה כן, כי זה פירוש צחוק שלה במה שנשארה זקנה בצד אחד כמו שכתבתי. ומה שאמרו רז"ל שינה מפני השלום, לא אמרו זה על ואני זקנתי, רק שדלג הקב"ה מדבריה מה שאמרה ואדוני זקן, זה לא הגיד לאברהם מפני השלום. ומתורץ קושייתי שהקשתי איך שינה הקב"ה מפני דבר קטן, ולפי דרכי לא שינה לגמרי, כי באמת אמרה ואני זקנתי וכדפירשתי. רק זה שינה שלא אמר כל דבריה, ואין זה נקרא שינוי גמור, וק"ל:
היפלא מה' דבר למועד וגו'. בזה תירץ הקב"ה קושייתה, והכוונה כי הוא רוצה לעשות טבע חדשה, ועל כן חזרה לנערותה בענין אורח כנשים, כי אי אפשר בדרך הטבע להתעבר אם לא יהיה לה דם נדות. ומה שהמעיים והשדים לא חזרו לנערותם, על זה אמר למועד, כלומר עת וזמן לכל חפץ. בראשונה הכרח הוא להיות לה דם נדות, וכן נעשה. ולהיות לה עידון בשר כדי שיתאוה לה בעלה, וכן נעשה. אחר כך ברגע שתתעבר יהיה זמן שיפתחו המעיים לקבל העובר, ואחר כך כשתלד יהיה זמן שהשדיים יחזרו לנערותם ויהיו מבורכות. וזהו למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, אז באותו הזמן יהיה כל טבע הנערות נגמר במילואו וטובו, ואז שדים נכונו והניקה בנים שרה:
אחר כך הגיד לה אברהם שיודע הוא בנבואה שצחקה. ואמרה שרה לא צחקתי, כי שרה הבינה באברהם שהוא מבין מאמר הקב"ה איך ששרה צחקה כפשוטו, על זה אמרה לא צחקתי, חס ושלום שאצחוק. כי יראה, לומר כי יש בי יראת שמים ואיך אצחוק. ויאמר לה, לא כדבריך שאתה סובר שצחקת כפשוטו, זה אינו, כי הנבואה היתה עלי לידע כל ענין צחוק שלך, אבל כי צחקת, כי גם זה נקרא צחוק בערכך שיש לך שכל מופלא, והיה לך להבין בעצמך:
ואז מבואר גם כן שוב אשוב, ב' השבות, אחת שחזרה לנערותה עתה שהיתה לה עדנה, והשנית למועד שתלד תחזור לנערותה בשדיים נכונים, עד כאן ההג"ה:. נמצא מה שחי אח"כ יצחק, היה כענין חיות האדם שלא נוצר מטיפה, כך יצחק אבינו יצתה נשמתו ונתבטל החיות שהיה לו מקודם ועתה נברא בריאה חדשה, ועשה בו הקב"ה דין מדוקדק שפרחה נשמתו ואח"כ רוח ממרום עליו יערה ונתקדש בקדושת הגוף כמו גופו של אדם הראשון שלא נוצר מטיפה, על כן האיל שהוא תמורת יצחק גם כן לא נוצר מטיפה, כי זה האיל נברא בבין השמשות בריאה בפני עצמה (פדר"א ל). וזהו מה שנאמר (בראשית כב, יג) והנה איל אחר, כלומר שנברא אחר כך, כלומר אחר בריאת הבהמות גסה ודקה שנבראו ביום ה' והם פרים ורבים נולדים זה מזה, וזה נברא אח"כ. ואחר שאמר בכאן, הוא כמו (בראשית יח, ה) אחר תעבורו שפירש רש"י אחר כן תלכו, הרי יצחק מורה על ראשית מחשבת הבריאה שתשלם לעתיד: